50 / 68
2016
ינואר
מתאר את העיסוק ביוזמה כנגד אשמה ומראה כיצד הילד
בגיל הגן המגלה את התנועה, העשייה והפעלתנות (“הנמר
הצוחק” במונחי פרייברג) ולצדן את ההבנה שביכולתו להזיק
ולפגוע. הילד העושה מגלה זאת מול העולם. המבוגר המגדל
ילד משלו, עשוי ביתר שאת לחדש את תחושת האחריות
בהורות אל מול הילד והילדה שבחר להביא לעולם שבו
תחושות חוסר אונים לגבי מה שקורה להם ואיתם הוא חלק
מהוויית היומיום. בשדה הזוגי, בניסיון להתייחס להשוואה
שיצרה הכותבת, התאוריות של לוין אדלר ופרום יתאימו יותר.
ביחסים אינטימיים ההתמודדות עם תמות של התמזגות
כנגד היבלעות ורגש הבושה שכיחות
יותר מאשמה. מול בן הזוג התסכול,
ההאשמה, הכעס והציפיות מהאחר
המשמעותי עשויות לבלוט בהרבה
מאשר תחושת אשמה על שעשיתי או
החמצתי עם ילדי או כלפיהם.
אשמה היא תחושה לא נעימה בכלל
ובגידול ילדים בפרט. כמו שמנסחת
זאת למשל פרייברג בספרה “השנים
), הורים רבים
1974( ”
המופלאות
נבוכים וחשים אשמה כי גרמו לילד
להרגיש אשמה, ויחד עם זאת הרי
שרגש האשמה הוא הבסיס לחלק
מהתפתחות המוסר וגם היכולת
לשליטה עצמית וויסות עצמי. רגש
אשמה בכוחו לשרת שליטה חברתית
או לגרום לריצוי, אך זו אינה סיבה
לנסות למחוק או לפצל אותו מהחוויה.
בובר, כרבים אחרים, התייחס לאשמה
כבסיס לתיקון ביחסים וכבסיס אפשרי
). אשמה
1962 ,
לתיקון פנימי (בובר
אינה רגש אהוד על ידי רובנו ויחד עם
זאת היא בהחלט עשויה להיות מניע חיובי. האם הורה החש
אשם אכן אשם בדבר מה? כשילד אומר ״אבל אבא ניסיתי
להיעזר בך ולאהייתשם״, כשהורהמרגיששאינו נהנה בחברת
ילדו או אינו מלמד אותו דברים חשובים, שאתמול כעס עליו
או השפיל אותו במקום לחזק אותו. כשילדה שאומרת לאמא
״תמיד אמרת לי לסמוך ולהאמין ברצון הטוב של אנשים אז
איך יכולתי לדעת שיפגעו בי?״ משפטים כגון אלו מותירים
את ההורה לא אחת בתחושת אשמה מובנת ומבוססת נוכח
אירועים בחיי היומיום. רגשות כמו אהבה, התכוננות לעשיית
טוב, חינוך לערכים ונתינת מודל עומדים כמצפן לצד הרגשות
הכואבים המתעוררים לא אחת בעקבות האחריות הכרוכה
בהורות. ללא אשמה, כמובן, נוח יותר.
בספר אני מתייחס לאשמה גם כרגש שאנו משלמים
כמחירה של הורות מודעת (שער ראשון, פרקים שני ושלישי)
ומסביר זאת בפרק על סגנונות הורות ומאפייני הורות שונים
(שער ראשון, פרק חמישי). בפרק “אסטרטגיות הצטרפות
לפי סגנונות הורות” קיים ניסיון לחיבור סגנונות ההורות של
באומרינד למודל של ניוברגר (שער שלישי, פרק עשרים
ושישה). שם מוצע למשל כי בהתייחסנו להורה ברמה
האנליטית התייחסותית “תפקיד המטפל הוא בעיקר תמיכה
). בייעוץ
242-241 ,2015 ,
ושחרור מרגשות אשמה” (אורן
ובהדרכה לעתים יש מקום להרגיע אשמה אם הערכת
המטפל היא שסף החרדה גבוה מדי ומפריע לעבודה וליצירת
שינוי, אך לא ככלל. ההתערבות תהיה בהתאם למשמעות
האשמה ולתפקידה במבנה הנפשי של
ההורה ולתהליך הטיפולי שאותו בוחר
המטפל להוביל ביחס לכך.
ההבדל הרחב יותר בין הגישות
המוצגות כאן הוא בהתייחסות
הפילוסופית אולי, לרגשות בכלל.
אנשים מעדיפים רגשות כמו: חמלה,
אהבה, שמחה, והוויות כגון אופטימיות,
התפעלות, נחת ועוד. אבל בחיינו
יש קוטב שני ובו עצב ושנאה, ניכור,
אשמה, בושה וקנאה. יש שיטענו
שאלו רגשות חיוניים לקיום ויש להם
;2001 ,
היגיון משלהם (לזרוס ולזרוס
), אבל השאלה המרכזית
2012 ,
וינטר
היא: מה לעשות איתם ברמת
הפרקטיקה הטיפולית ומבחינת שינוי
ועיצוב גישת החיים? האם לנסות
לצמצם אותם? להעלימם? להדחיק
או להדחות אותם? או שמא, כגישת
מקורותינו, נקבל שהאדם חי עם הטוב
ועם הרע ובאופן דומה נכון הדבר לגבי
מכלול הרגשות. לקבל שהאדם השלם
מתמודד ולומד לשאת ולחיות עם רגשותיו, לא להתכחש
אליהם. אין זה אומר בהכרח לקבל אותם או לפעול לפיהם
(כגרסת התפיסה הפוסט מודרניסטית הבעייתית לטעמי
שמצהירה “ככה אני מרגיש אז אי אפשר להתווכח עם זה”),
אבל כן לקבל אותם כחלק מהשלם שהוא האדם, כי הוויה
מלאה כוללת חוויית רגשות שונים, ולאו דווקא את הנעימים
שבהם.
מבחינתי, הנחת הבסיס של המטפל היא שההורה שבא לטיפול
עושה את הטוב ביותר ורוצה את הטוב ביותר עבור ילדו. את
זה צריך לזכור תמיד ולהימנע מהמכשול האולי צדקני של
המטפל שבא להציל או לחנך. כאשר מגיע לקליניקה הורה
שמאשים את עצמו (“אני יודע שאני לא בסדר ובגלל שלא
הקשבתי לו מספיק הוא כזה חסר סבלנות כיום”), לפעמים
ההאשמה העצמית הזו היא הגנה מפני האשמה מבחוץ.
פינת ההורות
50