49 / 68
פסיכואקטואליה
49
במסגרת עבודה טיפולית עם הורים
אם רק ירצה בכך מספיק. אנו מתייחסים להתפתחותו של
ילד כתוצר של מכלול גדול של גורמים ובהם גם המודלים
שאליהם ייחשף, התקשורת והיחסים שיהיו לו עם הוריו ועם
שאר בני משפחתו. להורה, האב או האם, כמובן השפעה
משמעותית, ישירה ועקיפה, על מכלול זה. לכן, ככל שתהיה
אי הלימה בין רצוי (האני האידיאלי) לבין הנתפס כנכון, ההורה
המודע, באופן טבעי, עשוי לחוש אשמה. ההורה, מבחינתי,
ככל שניתן לעשות זאת, הוא שותף למטפל בתהליך הטיפולי
). הוא עשוי להביע אשמה בגלל
2015 ,
; אורן
2006 ,
(ישי ואורן
דברים שעשה או שלא עשה, דבר
שעשוי להעלות במטפל דילמה באיזו
גישה לנקוט. האם יש צורך להרגיע או
להפחית אשמה? פעמים כן (למשל
במקרהשבו ההצפהשל האשמה אינה
מאפשרת התקדמות), אבל לשיטתי
לא באופן גורף כמטרה. כפי שהביע
), לא כל חרדה
2002(
בזמנו עוד פרויד
יש צורך להרגיע מיד. להפך, לא אחת
חשוב להיעצר ולהתעכב בכדי לנסות
ולהבין מה עומד מאחוריה. הרגעה
או פיצול האדם מאשמתו, עלולה
להיות סוג של התחמקות מהסתכלות
אמיתית שתוביל להבנה ובעקבותיה
לשינוי. במקרי קיצון, האשמה היא
שיקוף של פגיעה או הזנחה ממשיים.
כאשר אני נפגש עם אנשי צוותי שירותים חברתיים
ושירותי בריאות הנפש, הם מעלים לא אחת את הדילמה איך
אפשר להכיל את ההורה הפוגע כאדם, והאם נכון לשאוף
להימנע מלהיות בעמדה שיפוטית, כאשר יודעים שהורה זה
פגע או פוגע פגיעה של ממש בצאצאיו?
ברנט טוענת כי רצוי לשאוף “לשחרר” את ההורה מתחושת
אשמתו, ובכך אנחנו חלוקים בדעותינו. אשמה בהורות היא
מבחינתי סוג של חוויה רגשית שרצוי לעבוד איתה בהתאמה
לצורכי המטופל. אינני רואה מטרה עקרונית, לא בעידודה ולא
בהרגעתה. אין צורך. כבני אדם אנחנו חווים כעס, בושה, עלבון,
שנאה, קנאה, בדידות, אדישות ועוד רגשות שאינם נעימים
או רצויים. כאדם וכפסיכולוג הפועל מתוך תפיסות שאפשר
להגדירן באופן כללי כדינמיות וכאקזיסטנציאליסטיות אני
רואה בכל אלה רגשות טבעיים שרצוי ללמוד לא לפחד
מהם או לנסות להתעלם מקיומם. אפשר לטעון שיש משום
שיפוטיות בעצם הניסיון לקבוע לאדם אם “אשם” הוא או
“לשחררו מאשמה”. מעבר לכך, זרמים מסוימים בפסיכולוגיה
עושים עוול בהעבירם מסרים של: “הכול בסדר, תהיה אתה
עצמך” גם, אם האדם פוגע באחר כדי להרגיש ממומש וגם
אם הוא מתעלם מדבר מה בתירוץ של טובתו וטובת האנשים
שאיתם הוא בקשר. אנחנו חיים ופועלים בחברה, בתרבות
ובהקשר של זמן ומקום. כמו שניסח זאת בבירור רופא
המתמקד בטיפול במחלות ללא ממצא גופני מובחן: “בניגוד
לכמה מהגישות הרווחות לעזרה עצמית, וכפי שניתן לראות
מסיפורי המטופלים, הריפוי הנפשי לא יכול להיעשות רק על
ידי ביצוע של שינויים בסגנון החיים [ואוסיף, ושל הקלה או
מחילה או הפרדה בין האדם לבין “אשמתו”] ומבלי להבין
את הגורמים... זיהוי והבנה של הכוחות
הנסתרים החותרים לפגוע בכל
התקדמות, הם חלק מרכזי במיצוי
מלוא פוטנציאל הריפוי של האדם”
). כל פסיכולוג מונע
2007 ,
(קלארק
מגישה אחרת לגבי מטרת הטיפול,
האם נועד להקל על סבל, לנרמל,
להביא לריפוי או לשינוי התנהגותי.
בעבודתי אני שואף ליצור עם האנשים
איתם אני עובד שינוי עמוק, בסיסי,
שילווה אותם לאורך שנים. לכן,
כשאפגש עם אדם הסובל עקב
הורותו, לא נקודתית או התנהגותית
אלא מרגשות קשים כלפי מי מילדיו
,2015 ,
או כלפי עצמו כהורה (אורן
שער שלישי, פרק עשרים ושמונה),
החתירה להבנה, לחיבוק רגשי, לגילוי ולשהות במקור
). עיבוד
Oren, 2012
הרגש הכואב יהיו המפתח לסייע לו (
מקורות הכאב הנפשי המתמשך, במונחים של מטפלים
), עשוי להיות היעיל
2008 ,
בטיפול ממוקד קצר מועד (יבלון
ביותר ביצירת שינוי מהותי ובר קיימא. בטיפול דוגמת טיפול
פסיכודינמי בהורות שואפים לראות, לגלות, להרגיש ולהבין.
במקרים אלו, נכון לא להקל ולא להגביר, אלא לשהות, לעבד,
בחוויות שמהן נובעות
working through
לבצע תהליך של
תחושות קשות, ובהן אשמה. רגש כואב יכול להיווצר בגלל
הזדהות עם הילד הפנימי, אירועי חיים, פערים בין ציפיות
להתנהלות חיים בפועל ולכוחות למימוש השאיפות ועוד.
ההתייחסות לשאלה האם נמליץ לבעל המלאכה, או המטופל
הזוגי, להשתמש באשמה מעניינת אך מחטיאה את הנקודה.
המטפל עשוי לפגוש שאלות של דימוי וערך, כפי שהציע לנו
אריקסון במונחיו, תמות בציר של ההצלחה-כישלון או חריצות
כנגד נחיתות. דהיינו, השלב הרביעי בשמונת שלבי התפתחות
). אולם לעניין התעוררות רגשות
1976 ,
האדם לפיו (אריקסון
האשמה רלוונטי יותר השלב השלישי של מודל זה. אריקסון
איריס ברנט מארחת את דרור אורן
פינת ההורות
חווייה או תחושה של אשמה,
לתפיסתי, נלווית לאחריות
שבגידול ילדים. זו אינה
תקלה התפתחותית שיש
להעלים, אלא רגש כשאר
הרגשות האנושיים
שהם חומר הגלם שהפסיכולוג
עוסק בהם כלחם חוקו