44 / 68
2016
ינואר
מאדם הנזקק לו, לבין “הדבקה” של אבחנה שגויה. בשלב
זה איננו יודעים לבטח מה ההשלכות של אבחנה שגויה,
אך עשויות להיות לה השלכות חריפות על ביטוחי חיים,
קבלה לעבודה, גיוס לצה”ל, מאבקי
משמורת ועוד.
F
לבסוף, הדרישה לאבחנה קוד
מהווה דוגמא מובהקת לאופן שבו
המערכת עוברת לפעול על פי המודל
הרפואי: “הנפש הופכת לגוף”. בכירי
משרד הבריאות מסבירים שהאבחנה
נדרשת על מנת להבין את המצוקה
ולתכנן תוכנית טיפולית. הדבר אולי
נכון עבור פסיכיאטרים המנסים
להתאים תרופות. עם זאת, זוהי אינה
שפתו הטבעית של הפסיכולוג, בין אם
הוא עובד בשיטה הפסיכודינמית, בין
אם הוא עובד בשיטה ההתנהגותית-
קוגניטיבית, או כל שיטה אחרת. אין זו
דרכנו “לכלוא” את המטופל בקופסה אבחנתית עם הגיעו
אלינו. מטופלים רבים מגיעים אלינו כשהם חשים מבודדים
מסביבתם וממציאות עולמם. מבט רפואי המתבונן עליהם
כאובייקט וממשיג את הקושי שלהם באופן החיצוני להווייתם,
לא יסייע לנפשם הדואבת. זוהי אינה
הדרך לפתוח בטיפול.
בהקשר זה עולה דילמה אתית נוספת.
האם על הפסיכולוג ליידע את המטופל
באבחנה שניתנה לו? פסיכולוגים רבים
אינם נוהגים כך, מהסיבות שאותן
מניתי לעיל. מנגד, לאבחנה עלולה
להיות השלכה מעשית על חייו של
המטופל, וזכותו החוקית היא להיות
מיודע שנרשמה לו אבחנה בתיקו
הרפואי. הפסיכולוג שוב נקרע בין
גישתו הטיפולית, לבין השפה הרפואית
שנכפתה עליו ועל מטופליו.
הייתה אולי
Z
ההחרגה של קוד
נסבלת, אם בעידן הרפורמה מטופלים
עם הפרעות קשות כגון סכיזופרניה היו זוכים סוף סוף
לפסיכותרפיה. עם זאת, גם האחרונים נדחים על ידי הקופות,
אשר אינן ערוכות לבצע פסיכותרפיה למטופלים עם הפרעות
פסיכיאטריות “קשות” ומספקות להם ברוב המכריע של
המקרים טיפול תרופתי בלבד.
תחנה שנייה: סודיות
סודיות ודיסקרטיות הן אבני בניין בסיסיות בטיפול
הפסיכולוגי. אין צורך להרחיב על כך. עם זאת, במתווה
הרפורמה ישנן פרצות רבות המביאות לכך שנפשו של
המטופל נחשפת ללא שליטתו. הדבר מתחיל מכך שרופא
המשפחה מיודע על דבר האבחנה
של המטופל בתחום בריאות הנפש,
ועל היותו בטיפול פסיכולוגי (וכמובן
על טיפול תרופתי). עבור אנשים
רבים הדבר מהווה חסם המונע
מהם לפנות לטיפול במערך הציבורי.
הדבר תקף במיוחד עבור אלו
המתגוררים בקהילות קטנות, ועבור
המגזרים החרדי, הערבי והאתיופי.
בנוסף, לעתים קרובות המידע דולף
ועובר הלאה, למשל הפניות לבדיקת
דם שמופיע עליהן הכיתוב “הפרעת
אישיות גבולית”, או “ניסיון אובדני”.
גננת שמפסיקה את עבודתה לאחר
שאחד ההורים בגן (רופא משפחה)
הופך מודע למצבה הנפשי. גם ברמה הפרקטית, אנשים
רבים חוששים שיראו אותם ממתינים לתור לחדר הפסיכולוג
או הפסיכיאטר בסניף קופת החולים המקומי, או שהמזכירה
תתייחס בקול רם לבעיותיהם הנפשיות. בנוסף, מאז החלתה
של הרפורמה, מידע על אודות בריאות
הנפש נחשף עם כל ויתור סודיות
לגורם חיצוני: מעסיקים, מכון כושר,
ליגת נוער לכדורגל ועוד.
אנשי המנהלה של הקופות חודרים
גם לתוך הנעשה בפגישה הטיפולית
עצמה. בקרים, מנהלנים שונים,
פקידים האמונים על הערכת
סיכונים, כל הללו חשופים לסיכומי
הפגישות עצמן. ישנם פסיכולוגים
אשר ערים לכך, וכתוצאה הרשומה
הקלינית מעוקרת מתוכן. אחרים,
מפקידים את כמוסות נפשם של
המטופלים בידי גורמי המנהלה.
ושוב עולה השאלה, היכן מתבצע
האיחוד המובטח בין גוף לנפש? מדוע לא להעניק
לסובייקט המטופל את האוטונומיה על נפשו? הרי ניתן
ליידע את המטופל בדבר הסיכונים הכרוכים באי העברת
מידע לרופא המשפחה, ולאפשר לו לבחור. אם יבחר שהמידע
יישאר חסוי, אזי יהא עליו לחתום על טופס שבו הוא מצהיר
שהוא מודע לסיכונים. אגב, ראוי ליישם מודל זה גם בחלקים
נרחבים בבריאות הגוף. עם זאת, זהו אינו המודל הרפואי, שבו
הרופא הוא בעל הסמכות והמטופל מהווה אובייקט לבחינה
הכפוף למרותו.
הדרישה לאבחנה מייצרת
קשיים רבים. רובם נובעים
מתפקידו
ICD
-10-
מהעברת ה
כמדריך רפואי, לתפקיד שומר
סף הקובע זכאות חוקתית
לטיפול
נראה שבמסגרת הרפורמה
המגבלות הפכו לעיקר,
והמחשבה על צרכיו של
המטופל לטפל. זאת, במקום
שנקודת המוצא תהיה מהו
המענה המיטבי עבור המטופל
44