48 / 68
2016
ינואר
48
לשהות או לשחרר - התנהלות עם רגשות
שמח להצטרף לדיון שספרי מעורר ואני מודה לאיריס ברנט
על ההמלצה החמה לאנשי מקצוע ולהורים לקרוא את
הספר בפינת ההורות בגיליון “פסיכואקטואליה” הקודם,
. אני רואה בתגובה להתייחסותה הזדמנות
2015
מאוקטובר
להעמקה של שיח מקצועי וחידודן של תפיסות לגבי תאוריה
ופרקטיקהבהתערבויותטיפוליותעםהורים. “הורותבמחשבה
שנייה” מקבץ ממכלול הידע בתחום העבודה הטיפולית
עם הורות. זאת, תוך הסתכלות מעמיקה במורכבות של
ההוויה ההורית בדורנו מעבר לתפיסה
השגרתית המסתכמת בתפקיד ההורי.
תגובות קוראים אנשי מקצוע - שרובם
הורים לילדים, אבל מעבר לכך כולם
למעשה גם “הורים” מבחינת זהות
תפקידם המקצועי - מלמדות שאכן
הספר מוגש באופן מובנה, מאורגן
ובהיר. הספר מיועד גם להורים הרוצים
להתבונן בהורות מזוויות נוספות, כמו
ההשלכות של הורות בתקופתנו,
סגנונות הורות ושלבים בהורות,
ומובאים בו גם הסברים לגבי סוגי
התערבויות ומטרתם, מלווים בסיפורי
החיים השזורים לכל אורכו.
ברנט בסקירתה לספר מתייחסת
לחוויה שעלתה בה מהקריאה בדבר
“אשמה עצמית” בהורות. בספר אינני
משתמש במושג זה אלא ב”אשמה
מובנית” הכרוכה באחריות ההורית
וגם בתוך מכלול הרגשות ו”אשמה”
בכללם. התבוננות במפגש בין רגשות
עזים, חלקם כואבים, לבין הורות, עשוי אמנם לעורר
גם כיוונים אישיים ופרשנויות, וגם לחדד אי הסכמות לגבי
הרעיונות בדבר דרכי התנהלות עם רגשות בעבודה הטיפולית
עם הורים. הניסיון להסתכל (לא לשפוט, אלא להתבונן
ולנסות להבין) על הורות, בהקשר התרבותי והחברתי וברוח
הזמן הוא מורכב ולא קל. בדיאלוגים עם תלמידים ומודרכים
אני מציין לא אחת כי המפגש עם ההורות, של האחר על אחת
כמה וכמה, מזמן שיפוטיות גדולה, לתפיסתי יותר מכל סוג
התערבות טיפולית אחר. התמודדות עם שיפוטיות היא אחד
מאתגרי המטפל בהורים. מפגש זה של “אני-אתה” מעורר
לעתים גם תגובות של ביקורת (למשל מתוך הזדהות עם
הילד או עם המסר הנורמטיבי) ולחילופין (גם מתוך הזדהות
עם חוסר האונים ההורי) צורך לשחרר את ההורה (ואולי את
עצמנו) מהאשמה הכרוכה בהורות. אתייחס לבמה זו כבסיס
לדיאלוג בין גישות תאורטיות שונות לגבי התנהלות עם
אשמה ורגשות בהורות ובפרקטיקה הטיפולית, תוך הבהרה
שהדיון והתכנים ב“הורות במחשבה שנייה” עוסקים בהיבטים
רחבים יותר של ההורות.
במפגש הטיפולי עם הורה עוסקים
לא אחת ברגשות הקשורים בהורות.
אין מטרה טיפולית עקרונית
לעודד או לחזק אשמה, אבל גם
אכן, חווייה או
אין מתכחשים לה.
תחושה של אשמה, לתפיסתי, נלווית
לאחריות שבגידול ילדים. זו אינה
תקלה התפתחותית שיש להעלים,
אלא רגש כשאר הרגשות האנושיים
שהם חומר הגלם שהפסיכולוג עוסק
בהם כלחם חוקו. תחושות האשמה
הן פונקציה בין השאר של החתירה
לשלמות ולמימוש האינדיווידואליזם
הקיים בתקופה שלנו. אנשים מודעים
יותר להשפעתם כהורים, הם מרחיבים
את תפיסות התפקיד המסורתיות
ובנוסף מעוניינים להיות ההורים
הטובים ביותר שהם יכולים להיות, לצד
הצלחתם בתחומי הקריירה, הזוגיות,
המימוש העצמי ועוד. אם רוצים
לעזור להם, אולי עדיף במקום לפתור אותם מאשמה, לסייע
להם בתהליכים של נתינת משמעות, יצירת סדרי עדיפויות,
השלמה, קבלה וויתור. תאורטיקנים וקלינאים רבים חושבים
) המרכזיים הקיימים ומעיבים על
stress
שמקורות הלחצים (
חיי האדם המודרני הם שאיפות בלתי מציאותיות. כפי שאמר
), המקור לרווחה אישית הוא הפער האופטימלי
1984(
אדלר
בין השאיפה למטרה לבין הקיים, או בין רצוי למצוי. נראה
שבתקופתנו ישנו עידוד תרבותי דווקא להגברת פער זה,
שנתמך בדעות התומכות באשליה שאדם יכול לעשות הכול
ד”ר דרור אורן הוא פסיכולוג בכיר, מומחה ומדריך בחטיבות הקלינית והחינוכית. מכשיר פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים במסגרות של שירותים פסיכולוגיים,
שירותי רווחה, פסיכותרפיסטים בשדה החינוכי, תחנות טיפולית, בתי ספר לפסיכותרפיה ועוד. מאמריו פורסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. לעיון נוסף מפרי עטו
www.drororen.comבאתר
פינת ההורות