30 / 68
2016
ינואר
) הם:
2002(
חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס
הכחשה. הפרט מתעלם מהאובדן שאירע או שעומד
1 1 .
להתרחש, כאילו אינו קיים.
כעס. הפרט כועס על עצמו או על העולם, “למה זה
2 2 .
קרה דווקא לי”.
מיקוח. הפרט מנסה לשכנע את עצמו או את הסביבה
3 3 .
שלא מדובר במצב סופי אלא במצב הפיך. לדוגמא,
אם יתאמץ, יחזור המצב לקדמותו או אולי בכלל
נפלה טעות והמצב יחזור לקדמותו ברגע שתתברר
אי-ההבנה.
דיכאון. מפגש עם החסר ובעקבותיו חוויה טוטלית של
4 4 .
אובדן תקווה ומשמעות.
השלמה והסתגלות. יכולת לקבל
5 5 .
את האובדן ועם זאת להשיב
את תחושת המשמעות, כדי
להמשיך להתפתח במציאות
שנוצרה.
אינטראקציה בין רמת
ארגון האישיות למודל
שלבי האבל
בחרתי להתייחס לשלב שאחרי ההחלטה כאל סוג של אובדן
הדורש התמודדות. שתי הגישות שתוארו לעיל עוסקות,
כל אחת בדרכה, בהתמודדות עם חוויות אובדן וחסר.
אפשר לתאר את האינטראקציה ביניהן במונחי תאטרון
. ה”במה” היא רמת ארגון
(1991) Mcdougall
הנפש של
האישיות המתוארת בתאוריה
ההתפתחותית-פסיכואנליטית של
יחסי אובייקט, וה”מחזה” מייצג את
השלב בתהליך האבל לפי קובלר-
רוס. קיימים יחסי גומלין בין שני
הממדים הללו. עולה הרושם שככל
שארגון האישיות הוא בדגש פרה-
אדיפלי, כך תסכול ואובדן ייחוו
כפגיעה נרקיסיסטית בלתי נסבלת
עם תחושות בושה, השפלה וחוסר
ערך. דפוס הקשר הדומיננטי יהיה
והאשמה
סכיזואידי-פרנואידי
תושלך בעיקר על הסביבה ללא יכולת התבוננות.
לעומת זאת, ככל שמאפייני האישיות הם בדגש אדיפלי,
תסכול הנגרם לעצמי או לאחר יעורר אשמה ולא בושה.
במקרה זה דפוס הקשר הדומיננטי יהיה דפרסיבי
ויתבטא ביכולת להתבונן, לקחת אחריות ולתקן.
דוגמאות
אביא להלן שתי דוגמאות המתייחסות לשלב שאחרי
ההחלטה ומתארות התמודדות עם תוצאותיה, חיוביות
ושליליות כאחד. אין מדובר בתיאורי מקרה אלא בסקיצות-
טיפול בלבד. הכוונה להדגים כיצד רמת ארגון האישיות,
משפיעה באופן שונה על ההתקדמות בשלבי האבל.
דוגמא ראשונה:
ש’ הוא גבר בשנות הארבעים, נשוי עם ילד. הגיע לטיפול
עם תסמינים של דיכאון: מצב רוח ירוד, קשיי שינה וירידה
בתיאבון. ציין שלמעלה משנה חש ירידה בשמחת החיים, אך
לאחרונה המצב החמיר ולכן פנה לטיפול. לדבריו ההידרדרות
החלה לפני כשלוש שנים, כאשר
לאחר התלבטות החליט להמשיך
במקום עבודתו הנוכחי ולא לעבור
לחברת סטארט-אפ שהקים חבר.
ציין כי תמיד התקשה לקבל החלטות
(“לא רציתי להפסיד”) וכך אירע גם
בפעם ההיא. לדבריו, כבן יחיד להוריו
מעולם לא לחצו עליו בנושא זה, והוא
נטה לדחות כל החלטה לרגע האחרון.
לבסוף, כשלא הייתה ברירה, “הנסיבות
כבר החליטו בשבילי”. ש’ ציין שכאשר
לפני כמה שנים קיבל הצעה לשנות מקום עבודה, שקל
אותה בכובד ראש: מצד אחד רצה שינוי והובטח לו קידום
עם העלאה בשכר. החיסרון היה חוסר ודאות לגבי עתיד
החברה. מצד שני, במקום הנוכחי אמנם די נמאס לו והשכר
“לא משהו”, אך היו גם יתרונות: קביעות, הכירו אותו, ושעות
העבודה היו סבירות. בסופו של דבר החליט ש’ לא לשנות את
מקום העבודה.
בתקופה הראשונה שלאחר ההחלטה,
סיפר שהייתה לו תחושה נהדרת
כאילו “ניצל ברגע האחרון מהרפתקה
מסוכנת”. אולם בהמשך ההרגשה
השתנתה. הוא החל לראות במקום
עבודתו הנוכחי בעיקר את החסרונות.
יחסי העבודה שלו הידרדרו והתרבו
היעדרויותיו על רקע בריאותי. תפוקתו
בעבודה ירדה ופחתו הבונוסים שקיבל.
ש’ סיפר שהוא החל לחוש שהבוס
עוין אותו ומתנכל לו. כמו כן לדבריו
“אין יום שאני לא יורד על עצמי למה לא עזבתי את החברה”.
כל היתרונות שבגללם בחר להישאר במקום הנוכחי, הפכו
לפתע בעיניו לשוליים ופחדניים. עלה הרושם כי ש’ אמנם
קיבל החלטה לא לשנות את מקום העבודה, אך לא הצליח
להתמודד עם האובדן החלקי הכרוך בבחירה זו (ויתור על
תהליך
הספרציה-אינדיבידואציה
נתפס אפוא ככזה שאינו
מסתיים לעולם והמפגש עמו
מתרחש בכל שלב בחיים,
המחייב שינוי וכרוך באובדן
התחזקות בוחן
המציאות יתבטא בוויתור על
פנטזיית “הטוב המוחלט”
שמקורה סימביוטי-אומניפוטנטי
לטובת הגשמה עצמית
פוטנטית במציאות
30