26 / 68
2016
ינואר
26
הפרות, המראות של חלקי גופן, ריח
הבשר החרוך, המבט שלהן כאשר
יריתי בהן כדי לגאול אותן מסבלן. והן
כפויות טובה! הקרבתי את עצמי ואת
משפחתי למענן, והן תוקפות אותי
ופוגעות בי? שיתקפו אותך. מה אני
צריך לספוג את כל החרא הזה?
“תגיד לי, באיזה ניסיון בדיוק אתה
מעמיד את הפרות? במה הן חטאו
שהיית צריך שהאדמה תספוג את
הדם שלהן? למה ילדים צריכים לחיות
בלי אבא שלהם? למה הורים צריכים
לקבור את הבן שלהם? למה העצים,
יציר הבריאה שלך, צריכים להישרף?
“אתה לא רק חנון ורחום אתה גם
הרסני ועם חרון אף. איך יצרת בני אדם
שהם כה אכזריים? איך אינך עוצר את
מנגנון ההשמדה של יצירי כפיך? אתה נהנה מזה?
אתה חושב שככה ישפרו את דרכיהם?
“אני כבר איבדתי את הצפון. אתה עושה הכול כדי שלא
יהיה לי חשק לחיות עוד. אתה יודע מה מחזיק אותי בחיים?
זה”, אומר ג’ ושולף פתק מהכיס שלו, “זאת הברכה של הבן
שלי ליום ההולדת שלי, שלא רציתי לחגוג. זה הבן שכמעט
הרגת עם הפצמ”ר שנפל לידו ורק בנס הוא ניצל.
“כן. גם אותו רצית לקחת, צמא דם שכמוך. איך נתת שילד
יחיה בארץ המובטחת שלך עם סכנת חיים יום-יומית? מה
זה אם לא אכזריות והתעללות? איזה תוכנית יש לך לגבי
העולם שבראת? מה אתה רוצה שנזכור? שאתה הוצאת
אותנו ממצרים? שנודה לך כל הזמן? תראה איך חרון האף
שלך דבק גם בי, נעשה חלק ממני. ואתה שותק, מתכנן ודאי
את הסבל הבא. נוקם את זעקת השבר של ברואיך...
“הנה, תשמע מה הבן שלי כתב לי”. והוא קורא בבכי את
הברכה:
לאבא היקר
אני יודע ומרגיש שקשה לך ולכולנו
אתה חשוב לי יותר ממני
אני זה אתה ואתה זה אני
אני יודע שאני מאכזב אותך בשנה האחרונה
אבל אני בטוח שאתה מאמין בי
אני מאחל לכולנו שנתגבר ושנחזור לעצמנו.
האהבה שלך מחזקת אותי
אל תעזוב אותי אף פעם
אוהב המון
וד”ש לפרות (בצחוק)
ג’
וא’ ממשיך בלחש: “אלוהים, אני
מתחנן וגם דורש שהפעם תקשיב
לתפילתי: גם כי אלך בגיא צלמוות
לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך
ומשענתך הֵמה ינחמוני... ברוך הגבר
אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו. ה’ עוז
לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום...
רחם ה’ אלוהינו עלינו ועל כל ישראל
עמך... התשמע הפעם את זעקת
האדם, הבהמה והצומח? התתן
בינה בנפש ברואיך, בעמך ישראל,
בַּגר היושב בתוכם וּבכל יצירך בקצווי
תבל?”
לפתע הפסיקו קולות הנפץ, קרן אור
חדרה מבעד לעץ הזית העתיק וקול
עבה ונעים נשמע מכיוון העץ:
“זה אני עץ הזית העתיק, יש לי כמה
דברים לומר לך”.
“מי זה?” שואל א’ בהפתעה.
“זה אני עץ הזית, יש לי כמה דברים לומר לך”.
“קודם הפרות ועכשיו אתה. ממש אין לי כבר כוח לזה. נראה
שבאמת כבר השתגעתי”, ענה לו א’.
“לא השתגעת, זאת האמת. אני העץ שמדבר אליך. פעם
בדור ישנו אדם שמצליח לשמוע את קולי. האם אתה מוכן
להקשיב לי? אמנם אני כבר קשיש והגזע שלי מקומט, אבל
השנים שאני חי. אתה מופתע שהטבע
250-
למדתי משהו ב
אומר את דברו? גם טבע האדם אומר את דברו.
“אני רוצה לומר לך שבעה דברים, אבל רק שלושה מהם
תספוג לקרבך ותנסה לשננם בקומך בבוקר ובשוכבך על
מיטתך בלילה. חלק מדברי תבין עכשיו וחלק מדברי תבין
רק בהמשך חייך, כשתשב כאן מולי עם ניניך. חשוב שתיישם
את אשר תבין.
“את הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך לחשה לי
ציפור קטנה שישבה על הענף שלי כשהייתי עץ צעיר:
‘כשמתבוננים מלמעלה הכול כל כך קטן, תמונה שלמה
שצוירה ביד אמן. אבל אתה נותן לי נקודת אחיזה כשאני
מתקרבת ואתה מקבל אותי באהבה’.
“את הדבר השני למדתי במשך שנים רבות, מעונות השנה
ומשעות היממה: לאחר הצינה והקיפאון מגיעות החמימות
והצמיחה. בסופו של כל לילה אפל מגיח האור של יום חדש.
למדתי שהחושך תמיד מבשר על האור.
“את הדבר השלישי למדתי לאחר שמטר של להבות אש
נחת עלינו כאן משמים. את זעקותיהם של חברי העצים,
כנראה, איש לא שמע, אבל הגזע שלי זוכר היטב. שורשי
המחובקים עם שורשי חברי נתנו לנו נחמה, צמיחה רעננה
וצעירה צצה מתחת לקליפות העצים שלנו וכמעט כולנו