23 / 68
פסיכואקטואליה
23
עוד סבב. אני לא יודעת אם אחזיק מעמד אם תהיה שוב
הסלמה. אני נוטלת תרופות אנטי דיכאוניות אבל לא נראה
לי שהן עוזרות לי במיוחד. האחיות שלי מהמרכז לא מבינות
בכלל מה עובר עלי. אני מרגישה שלא רק זר לא יבין זאת
אלא גם האנשים הקרובים לי ביותר אינם מבינים מה באמת
קרה לי!”
היא מביטה בשעון ואומרת שהיא חייבת לאסוף את הבת
שלה מהחוג. נתתי תוקף לחוויות הרגשיות שלה. אמרתי לה
שאפשר למַתן את הסבל שלה וקבעתי שניפגש בהמשך.
במכוניתבדרך הביתה, כמו תמיד, עבר בי שטףשלמחשבות:
נזכרתי איך במהלך המלחמה האחרונה דיברתי עם אותה
אֵם שאמרה לי כי היא “מתה מפחד” שמחבל יחדור אליה
הביתה וישחט אותה ואת ילדיה. היא הייתה בטוחה שיש
מנהרות בתוך היישוב שלה. תהיתי גם ביני לבין עצמי אם
אני ומשפחתי נחזיק מעמד עוד
הסלמה אחת. חשבתי לעצמי,
איך בעצם אפשר להמחיש למי
שלא חי כאן שהשקט השורר
כאן היום אינו אמיתי, שהאדמה
רוחשת, שהצד השני נערך
במרץ רב למלחמה הבאה,
שבדיוק כשסיימנו שנה וחצי של
התאוששות ושיקום ממבצע
עמוד ענן החלה מלחמת צוק
איתן שהפכה את מועצה אזורית אשכול לשדה
קר ב
לתקופה ממושכת כל כך. מלחמה זו התישה את כולם, אבל
לא יכולתי לדמיין עד כמה התודעה של האנשים והחשש
שהמלחמה תחזור מתדלקים את הסבל. דמיינתי את עצמי
לרגע לדמות תנ”כית הכורעת על ברכיה, נושאת פניה אל
השמים וזועקת: “ריבונו של עולם, האם לא הגיע הזמן לשים
קץ לסבל בחלקת האלוהים כאן באשכול? עד מתי ידממו
נפשות הילדים משני צדי הגבול?”
חייכתי לעצמי כשחשבתי על ההמשך האפשרי: “וישמע
אלוהים את זעקת בני עמו... ותשקוט הארץ ארבעים שנה”.
עמוק בתוכי אני יודע שהבחירה נתונה בידינו, בני האדם,
ליצור מציאות אחרת ולמשול בתוקפנות שלנו. בחודשים
האחרונים הבנתי גם עד כמה מוגבלת יכולתי האישית
להשפיע על המנהיגים משני צדי המתרס. בסך הכול אני
חבר קיבוץ נירים, מנהל השירות הפסיכולוגי של מועצה
אזורית אשכול.
ובכל זאת, לפחות הקשיבו לצורך שהעליתי למימון שעות
ילדים ועודמאותהוריםבמועצה
900-
טיפול. כיוםמטופלים כ
.)90%-
אזורית אשכול, רובם המכריע במערכות החינוך (כ
נרגעתי כשנזכרתי בצוות המסור של הפסיכולוגים והיועצות
מטפלים נוספים
20
במערכות החינוך ובצוות הטיפולי של
שגייסנו לטיפול במערכות החינוך ובצוותים הטיפוליים
בקהילה של מרכז חוסן, ת.ל.מ ומט”מ.
כמה זה יהיה מצער אם נהיה חייבים להיאבק כדי להשיג
תקציבים להמשך הטיפולים. תקציב הטיפולים למאות
טילים
5-
הילדים בחבל אשכול שווה ערך לעלות של כ
בלבד של כיפת ברזל. תהיתי איך בכלל מטילים ספק
ביכולת לתקצב את הצלת נפשם של ילדי אשכול גם בשנה
הבאה וגם בשנים שלאחר מכן.
באותו הלילה עטפה אותי מועקה. בהיתי במשחק
כדורגל ועד מהרה נרדמתי מול המסך. לאחר שעות אחדות
התעוררתי למשמע קול נפץ. קמתי מהמיטה וראיתי שבני
ממשיך לישון. הפיצוצים המשיכו ואני כבר הבנתי שלא אצליח
לישון... מצד אחד הבנתי שקולות הנפץ עולים מאימונים
שעורכים אנשי החמאס מעבר לגבול. מצד אחר נעשיתי
דרוך במעין אינסטינקט הורי של הגנה על היקרים לי.
תהיתי איך החשיפה לסכנת החיים גרמה
לכך שכל שריקה שאני שומע נחשבת
לשריקה של פצמ”ר, איך כל פתיחה של
פקק נשמעת כמו יציאה של ירי פצמ”ר
מכיוון הרצועה, איך קול במגפון מזכיר
את ההתראה של צבע אדום, איך כל
רעש מגביר את קצב פעימות הלב.
חשבתי לעצמי שבעצם רבים מתושבי
אשכול, ואני בהם, חיים בבדידות עם
חוויות מצמררות. והחוויות האלה אינן רק
נחלת העבר. הן משתחזרות להן יום-יום, לילה-לילה.
הבנתי שזה לא מציאותי לצפות שאנשים שלא חוו את
סכנת החיים המתמשכת יצאו מדלת אמותיהם, מהקשיים
שיש להם, ויקדישו אנרגיה נפשית לסבל האנושי המתמשך
שלנו. הבנתי שזאת גם הדרך שלהם להגן על נפשם בבידול
תחושת הסכנה שלהם ממצב הלחימה בעזה. מבחינתם,
סכנת החיים, האימה, האשמה, הדכדוך, כל אלה קיימים
באזורים מסוימים. למה שזה ידבק בהם?
לתחושתי, זרות וריחוק מאפיינים גם את הממסד שרוצה
אולי לפטור את עצמו מאשמה ומאחריות לסבל של תושבי
עוטף עזה ושל שכנינו מעבר לגבול. אם לא כן - הרי היה
הופך כל אבן בניסיון לעצור את מעגל הדמים המתמשך
הזה.
ואני מגיע להכרה ש”הזר” טמון, בעצם, גם בתוכי והוא
מהווה עבורי מקור הגנה מפני האימה הטמונה בי. האם אני
יכול לצפות שמישהו יבין את עומק ההתרחשות הנפשית
הזאת, שאפילו לי היא אינה נהירה עד הסוף?
בבוקר קוטע את מחשבותי קול הודעת
07:00
בשעה
מסרון. ההודעה היא מאיש הביטחון של הקיבוץ: “בוקר טוב
הפיצוצים במהלך הלילה היו אימון של שכנינו לכיוון הים”.
קול הודעה נוספת צד את אוזני: “האם אתה יכול להיפגש
איתי היום? לא ישנתי כל הלילה. זה א’ אבא של ג’. נפגשנו
עמוק בתוכי אני יודע
שהבחירה נתונה בידינו,
בני האדם, ליצור מציאות
אחרת ולמשול
בתוקפנות שלנו