24 / 68
2016
ינואר
אתמול...” אני שולח לו הודעה שנוכל
והוא עונה לי:
17:00
להיפגש בשעה
“תודה”.
יש לי כאב ראש קל, עיני דומעות.
התשישות המקומית מתמזגת
וגורמת
בתשישות מצטברת
להתרופפות זמנית של ההגנות
והמחשבה הבהירה. קרן שמש
מבליחה אל חלון הזכוכית בכניסה
לביתי. שוב אני שם לב לכך שהחלון
בכניסה לביתי אינו הרמוני. ביום שבו
נהרגו זאביק ושחר, חברי קיבוצי,
חדר אליו רסיס פצמ”ר והוא שונה
היום מכל החלונות האחרים. זוהי
התזכורת היומיומית הפרטית שלי
לאסון שהתרחש ממש מחוץ לביתי.
אני יוצא לתת אוכל לחתולים שלנו. אחד החתולים
מפיל כיסא פלסטיק. אני מרים אותו ורואה בגבו את החור
שרסיס פצמ”ר אחר עשה בו.
רגלי נושאות אותי לדשא שמול ביתי. ממש קרוב לשם אני
רואה את העצים שספגו בעוצמה
את רסיסי הפצמ”רים עם שחר ז”ל,
זאביק ז”ל, גדי שרגליו נקטעו וחברים
נוספים שנפצעו או סבלו מהלם.
העצים המצולקים מעידים עדות
אילמת ואינם מאפשרים להדחיק את
מה שהתרחש. אני מבחין שהעצים
מצולקים אבל גם מוריקים ומעלים
פריחה סגולה, כאילו מעבירים לי
מסר מעודד שהפגיעה גדולה אבל
אפשר להמשיך הלאה ואפילו להראות סימני צמיחה
ופריחה.
אני מישיר מבט אל העץ ושואל אותו: “איך אתה מחזיק
מעמד?”
והוא עונה: “לאלוהים פתרונים”.
תמה ומופתע, אני ממשיך לשאול: “למה אתה מתכוון?”
והוא עונה לי: “לו היה לי קול היית שומע את זעקות הכאב
בוקעות מהגזע שלי. הכאב הוא כבר חלק ממני. חודשים
ארוכים אמרתי לעצמי שאינני יודע אם אחזיק מעמד עוד יום
אחד נוסף. ראיתי רבים מחברי העצים נפגעים, מתרסקים,
נגדעים, נשרפים. אתה שואל איך אני מחזיק מעמד? ואני
עונה לך שלאלוהים הפתרונים”.
אני אומר לו: “עדיין אינני מבין”.
והוא עונה: “ואתה חושב שאני מבין? שמישהו מבין? הרי
אתה מכיר את התאוריות על כוחות ההתמודדות וכוחות
הצמיחה הטמונים בכל חי וצומח. זהו משהו שחבוי בנו. מעין
גרעין אלוהי המאפשר לנו להמשיך
הלאה”.
“ואיך אתה מתמודד עם הזיכרונות
של המראות הקשים?” שאלתי.
והוא עונה: “אל תשכח, אני בסך
הכול עץ. תהליכי השיקום שלי קצת
יותר פשוטים. אילו הייתה נשמה
באפי ואמיגדלה במוחי, הייתי אומר
לך שכמעט בכל יום במשך חודשים
הגיעו לכאן אנשים ממש כמוך וסיפרו
שוב ושוב את מה שהתרחש, כך
שיכולתי לקלוט כל רגש, כל זיכרון,
כל התרחשות, כל משמעות, כל דרך
התמודדות. והרי זאת המשמעות של
עיבוד טראומה? לא?”
“האמת”, אמרתי לו: “דבריך הגיוניים,
אבל נראה לי שאף אחד לא יאמין לי שעצים מדברים”.
“שמעתי אותך אומר כאן פעם”, ענה לי, “שפעמים רבות בני
אדם מדברים, אבל בעצם אינם אומרים דבר. גם על אבני
הכותל אמרו זאת. גם אם אני אינני מדבר, אני אומר דברים
שיוצאים מהתודעה שלך. יש לך
פגישה היום. תחשוב גם עליו, הגוף
שלו מדבר, אבל התודעה שלו אינה
מקשיבה למה שגופו אומר”.
“נראה לי שאני צריך לדבר איתך
קצת יותר”, אמרתי לעץ, “אני חש
שכאב הראש שהיה לי חלף לפחות
בינתיים”.
“אני תקוע פה”, אמר, “אינני זז מפה,
ובינתיים אני מחזיק מעמד. אתה
מוזמן לכאן בכל רגע שתרצה. רק שים את הפלאפון באוזן
שלך כשאתה מדבר אלי, שלא יחשבו שהשתגעת”.
חזרתי מחויך הביתה. ברור שהשיחה עם העץ הייתה חלום
בהקיץ, אבל שמחתי על התבונה שהתגלתה בה. במהלך
הנסיעה למקום העבודה שלי חשבתי על הפגישה שאמורה
עם א’, אבא של הנער ג’. למה הוא
17:00
להיות לי בשעה
רוצה להיפגש איתי? למה לא ישן כל הלילה? אולי משהו
שאשתו אמרה לו בעקבות השיחה שלה איתי? אולי משהו
שעלה בשיחה על הבן שלו בבית הספר?
ניסיתי להיזכר אם קרה משהו מיוחד בפגישה בבית הספר
אתמול. נזכרתי ששאלתי אותו אם הוא יכול להיות קצת
יותר זמן עם הבן שלו, לשחק איתו כדורסל, למשל, כמו
שהרבה לעשות בעבר. אבל הוא ענה לי שזה חודשים אחדים
שהוא אינו עושה פעילות גופנית כי הגב שלו כואב, ובגלל
המחסור בכוח אדם הוא גם מרבה לעבוד ברפת, לדבריו,
“מצאת החמה ועד צאת הנשמה”. שמחתי שהוא יזם איתי
רבים מתושבי אשכול, ואני
בהם, חיים בבדידות עם חוויות
מצמררות. והחוויות האלה אינן
רק נחלת העבר. הן משתחזרות
לילה
‐
יום, לילה
‐
להן יום
24