25 / 68
פסיכואקטואליה
25
קשר והחלטתי להרשות לעצמי להיות מופתע. חשבתי עד
כמה אנו חיים במציאות משותפת, מטפלים ומטופלים, עד
כמה אני צריך לעבד את החוויות האישיות שלי כדי להיות
עם פניוּת לחוויות האחר ולא להישאב אל מדמנת הייאוש,
הדכדוך והכאב.
א’ נכנס לחדרי, התיישב באנחת כאב
17:00
בדיוק בשעה
מופגנת תוך אחיזת הגב התחתון השמאלי בידו.
“מה קורה לך?” שאלתי אותו.
“יש לי כאבים בגב, אני לא ישן טוב כבר תקופה ארוכה.
הפיצוצים אתמול בלילה הוציאו אותי מדעתי. קמתי כרגיל,
לפנות בוקר, והלכתי לעבוד ברפת. אני קצת מבולבל
4:00-
ב
ונראה לי שפשוט איבדתי את השפיות”.
“מהי הסיבה לכך שהתקשרת ורצית להיפגש איתי?”
שאלתי אותו.
“אני אספר לך, אבל אל תגיד לי ללכת
לפסיכיאטר”, אמר והמשיך, “פשוט
תקשיב כמו שאתה יודע. אתה זוכר
שבמלחמה נפלו פצמ”רים בלי הפסקה
בשבוע האחרון? באחד הימים, בדיוק
לפני שמונה חודשים נחתו שישה
פצמ”רים ברפת, קטלו את חייהן של
שלושים פרות ופצעו עוד עשרים שמתו
מפצעיהן תוך ימים ספורים. באותו יום
ארור גם נתפס לי הגב”.
אני מהנהן בראשי, מתאמץ לא לשאול
ולא להתערב, רק להקשיב. לגמוע
ולהפנים את מילותיו.
והוא ממשיך: “היום הגעתי לרפת כמו
לפנות בוקר, מנסה
4:00-
בכל יום, ב
להוביל את הפרות לחליבה, ופתאום
הן נעמדו וסירבו ללכת. דמיין לעצמך
עשרים פרות נעמדות, מרימות את
ראשיהן ומתבוננות לעברי. פתאום
ראיתי הבעה אמיתית על פניהן, הן נראו
אנושיות, הרגשתי חרדה חודרת לנפשי.
“לפתע אחת הפרות פנתה לעברי בזעף. היא פשוט החלה
לדבר: ‘מה אתה מרחם על עצמך? כל הזמן נאנח ונאנק
מכאבים? מה אתה בכלל יודע על כאב? אני איבדתי את
כל משפחתי במלחמה האחרונה. כל יום אני מחפשת סיבה
למה לחיות, אבל המראות אינם מרפים ממני. האם אתה
יודע מה זה לראות את היקרים לך מכול מרוטשים, נעשים
חלקי בשר? ריח אבק השריפה עדיין מלווה אותי בכל
נשימה, בכל חליבה. ואמא שלי לא מתה מפצעי הפצמ”ר
כמו שכולכם חשבתם, היא מתה מצער, לא היה לה טעם
לחיות עוד’.
“ופרה שנייה הוסיפה: ‘ואתה, בחוסר רגישות, מנסה לאלץ
את חברינו, פרי ההרבעה כפי שאתם מכנים אותם, לעשות
איתנו סקס, ואינך מבין למה הם לא מצליחים?! אתה עסוק
רק בעצמך. מה אתה חושב, שיש להם חשק לעשות סקס?
אפילו לגרש זבובים עם הזנב אין להם כוח, רובצים בתוך
החרא ונוגחים בגדר הברזל בזעם עד אובדן הכרה’.
“ופרה נוספת ממש צעקה עלי: ‘בן זונה, למה לא פינית
אותנו מפה לרפת בטוחה ומוגנת? למה השארת אותנו
חשופים לסכנת חיים? את ילדיך הרחקת לצפון השקט
ואותנו השארת מופקרים לחלוטין. אתה מחשיב את עצמך
לגיבור כי חלבת פרות תחת אש? אל תחשוב שאני לא יודעת
שאכלת גם מהבשר שלנו על האש. אנחנו בקושי אוכלות
קש ואתה עאלק אוהב אותנו. אתה נצלן ואתה רוצח. אל
תחשוב שאני טיפשה. כל הזמן אתה נמצא פה, בורח מן
השהות עם המשפחה שלך. פלא
שאשתך בדיכאון והבנים שלך איבדו
איפוס?’
“לא יכולתי לשאת זאת, ועם כל
כאבי הגב שלי, רצתי משם. הזעתי,
הנשימה שלי הייתה מהירה והגעתי
לחורשת הזיתים שליד הקיבוץ.
כרעתי על ברכיי ובמעין אינסטינקט
הפעלתי את מצלמת הווידאו
בפלאפון שלי.
“הנה, תראה. אמנם היה קצת חשוך,
אבל אני מקווה שאפשר לראות
ולשמוע מה שהתרחש”, אמר א’.
קירבתי אלי את המסך של הפלאפון
כדי שאוכל לראות. עדיין ניסיתי
לעכל את מה ששמעתי. נשמתי
עמוק וחזרתי להקשיב, מה שהבנתי
שהוא רצה ממני, והפעלתי את סרט
הווידאו שצולם.
אני מסתכל ורואה את א’ יושב על
ברכיו מול עץ הזית העתיק. ברקע
הדהוד של פיצוצים מעבר לגבול. הוא מושיט את ידו
הימנית, שולף אקדח מנרתיק חבוי במותנו ומניחו על
הקרקע. הוא מתנשף, נרגש, חצי בוכה, חצי זועק ואומר:
“ריבונו של עולם, אני שוב מגיע וזועק אליך. ואתה, אתה
בכלל קיים? הורי, הסבים שלי, אמרו שאתה רחום וחנון,
שאתה אחראי לבריאה של הצומח והחי, שבכל יום שאני
נושם אני צריך להגיד תודה על מה שיש, שאם קורה משהו
רע סימן שאתה מעמיד אנשים בניסיון אמונתם בכל תנאי.
“אתה יודע מה? נמאס לי. נשבר לי! חשבתי כבר להרוג
את עצמי כדי להפסיק את הסבל שלי. אני מנסה לשחק
אותה חזק, אבל כל הגוף שלי כואב. אינני מסוגל ליהנות
כמעט מכלום. בכל לילה חוזרות אלי זעקות השבר של
לא מציאותי לצפות שאנשים
שלא חוו את סכנת החיים
המתמשכת יצאו מדלת
אמותיהם [...] ויקדישו אנרגיה
נפשית לסבל האנושי המתמשך
שלנו. הבנתי שזאת גם הדרך
שלהם להגן על נפשם בבידול
תחושת הסכנה שלהם ממצב
הלחימה בעזה. מבחינתם,
סכנת החיים, האימה, האשמה,
הדכדוך, כל אלה קיימים באזורים
מסוימים