22 / 68
2016
ינואר
יזהר שער
זר לא יבין זאת?
בערב. אני עומד לצאת מהשירות הפסיכולוגי
19:00
השעה
החינוכי באשכול לאחר יום עבודה עמוס. ביד אחת אוחז
תיק מנופח ובשנייה שקית עם חומרי
עבודה לבית. בחוץ אני מזהה אֵם של
אחד הנערים שפגשתי היום בפגישה
מערכתית בבית הספר.
היא פונה אלי ושואלת: “יש לך כמה
דקות? אני חייבת לדבר איתך”.
“אין בעיה”, אני עונה, נושם עמוק וחוזר
לחדר.
לאחר התנצלות קלה על כך שהיא
מטרידה אותי בסוף היום ומונעת ממני
לחזור הביתה היא אומרת: “תבין, יזהר,
היום דיברנו בעלי ואני בבית הספר על
הבן שלנו ג’ מכיתה ט’. מאז המלחמה
היה סוער מאוד ורק עכשיו, שמונה
חודשים אחרי המלחמה, הוא מתחיל
לחזור לעצמו. אבל לא הספקתי להגיד
לך עד כמה אני במועקה, בדיכאון, ואני
בטוחה שג’ קולט את זה. אני דרוכה
בלילות, כל רעם נשמע לי כמו פיצוץ.
בזמן האחרון האדמה רועדת מהמתקפות של המצרים
על רפיח. בעלי אומר לי: ‘מספיק, עברו כבר שמונה חודשים,
קחי את עצמך בידיים’. אנחנו מרבים לריב. מאז המלחמה
הוא מתלונן כל הזמן על כאבים בגוף, בגב, אבל הוא אומר
שאין קשר למלחמה וזה רק פיזי
ולא נפשי. הוא גם איננו רוצה לקבל
עזרה למרות תחנוני”.
“ומה עם שאר הילדים?” אני שואל.
“הגדולה בכיתה י”א, ממש בסדר,
כל היום עם חברות, מנגנת בהרכב
מוזיקלי באזור ופעילה בתנועת
הנוער, היא ממש פורחת. נראה
שממש התאוששה מהמלחמה.
לעומת זאת, הקטן, בכיתה ו’, מאז
המלחמה לא נרדם לבד ובחלק
מהלילות בא באמצע הלילה אלינו.
רק לאחרונה הוא הפסיק להתקלח
עם דלת פתוחה. הוא אומר
שהמפגשים בקבוצה בבית הספר
עוזרים לו, ואפילו לימד אותי גם
כמה דברים שלמד איך להירגע. על
הבן ג’ כבר דיברנו היום, ואתה מכיר
את התמונה המורכבת”.
והיא ממשיכה: “מה שרציתי להגיד הוא שיש לי מועקה
גדולה כל כך כי חסרה לי התקווה והאמונה שלא יהיה
יזהר שער הוא מנהל שפ”ח מועצה אזורית אשכול ופסיכולוג ראשי בת.ל.מ.
חודשים והוא אקטואלי לימים אלו בחבל אשכול ובאזורים נוספים במדינה. התחושה ש”זר לא יבין
8-
מאמר זה נכתב לפני כ
זאת” קיימת בנפשם של רבים מתושבי אשכול גם כיום, ומצטרפת לתחושותיהם של רבים בארץ שאינתיפאדת היחידים
לכדה אותם באימה האישית והקהילתית.
שנה וארבעה חודשים לאחר סיום מלחמת “צוק איתן” ואנו בעיצומה של השנה השנייה לשיקום האוכלוסייה באשכול,
אחוזים מהילדים מטופלים בשיתוף פעולה של כל גורמי הטיפול באשכול. לצד העוצמה
25
אשר בדומה לשנה שעברה
של האוכלוסייה, צמיחה דמוגרפית והיאחזות בשגרה, ישנם ילדים ומבוגרים המתקשים להתאושש, ורקמת הריפוי שלהם
מאוד עדינה ודליקה. נכון להיום, עשרות מנהרות התקפיות נבנות עדיין על ידי החמאס, ועדיין אין דרך לאיתורן. ההתחמשות
שלהם עודה בעוצמה גבוהה, ואין פתרון לירי הפצמ”רים. ישנן חדירות רבות לאורך הגבול, לפרקים נשמעת אזעקה “צבע
אדום”, ופעילות הצבא המצרי ואימוני החמאס מרעידים אזורים נרחבים בחבל ארץ זה. תחושת האיום של דאעש מהרצועה
ומהגבול המצרי מתגברת והתערערות הביטחון ברמה הלאומית אינה פוסחת על אף אחד. כל אלו מתדלקים את החרדה
בעיקר אצל מי שמצוי בחוויה מתמשכת ומתישה של חירום, ועולה החשש שחוויה זו תתפשט עם הזמן מבלי שניתן את
הדעת לכך וייווצר בארץ דור שלם עם סיכון לפיתוח של הפרעות חרדה, סומטיזציה, דכדוך וביטויי תוקפנות.
מאמר זה נע בין הריאלי, החווייתי והפנטסטי. מטרתו לזרוע הבנה רגשית ותקווה, תוך שימוש בממד המטאפורי והסיפורי
העוקף הגנות ומעורר את הרגש ואת המחשבה.
22