פסיכואקטואליה - ינואר 2016

28 / 68

2016 ינואר
28
קבלת החלטות: פער בין דמיון למציאות ביום
הדעה הרווחת רואה בקבלת החלטות אקורד אחרון בסיום
תהליך. תשומת הלב מתמקדת לרוב בשלב שלפני ההחלטה.
היא מתבטאת בביקוש רב לספרות מקצועית-פופולרית
בדרכים להגיע לתוצאה המיטבית: החל מבחירת מקצוע, בן-
זוג וכו’ וכלה בקניית דירה, כלי רכב וכו’. יש המקדישים בירור
מקדים ובוחנים רווח מול הפסד אפשרי. אחרים לעומתם
מחשיבים בחירה לפי רגש, בחירה כזו מיוחסת לאינטואיציה.
בכל מקרה, אין כמעט התייחסות
לשלב שאחרי ההחלטה, לשלב העוסק
בהתמודדות עם השלכותיה של הבחירה
המסוימת ובעיקר עם חסרונותיה.
פנטזיית “הטוב המושלם”
הניסיון הקליני, בניגוד לתפיסה רווחת
זו, מציג תמונה שונה. יש הפונים לטיפול
טרם החלטה בשל הקושי הכרוך בכך.
יחד עם זאת, רבים אחרים פונים דווקא
לאחר ההחלטה, בשל הקושי להתמודד
עם תוצאותיה. שלב זה מתברר קשה אף
יותר מהקודם, כי הוא מחייב התמודדות
עם תהליך אבל, שכן אובדן הוא חלק
בלתי נפרד מכל החלטה, טובה ככל
שתהיה. בחירת אפשרות אחת, היא
בהכרח ויתור על אפשרות אחרת.
היכולת לצלוח אתגר זה בשלום תקבע
עד כמה ההחלטה תקדם התפתחות והגשמה עצמית,
או תיצור קיבעון ותחושה מתמדת של החמצה. בצומת
קבלת החלטות יש על פי רוב מעט התייחסות, אם בכלל,
לתהליך עיבוד האבל שיידרש לאחר מכן. מפתיע לא פעם
להיווכח עד כמה, אצל חלק מהמטופלים, גדול הפער בין
ידע תאורטי בדבר חסרונות ההחלטה לבין היכולת להכילם
בזמן אמת. עולה הרושם כי בבסיס חלק גדול מההחלטות,
שכביכול באות משיקול רציונלי, פועלת בסמוי פנטזיה
מאגית-אומניפוטנטית המניחה תוצאה מושלמת עם מעלות
ללא חסרונות. פנטזיה זו לרוב אינה מודעת. במידה שקיימת,
היא באה לידי ביטוי או בהתלבטות אין סופית בחיפוש אחר
“האפשרות האופטימלית”; או בכעס מול חסרונות ההחלטה,
כאילו הם כלל לא אמורים להיות שם. כעס זה, כפי שהיטיבה
(, יכול להיות מופנה כלפי חוץ, 2014) Simha-Alpern לתאר
ואז הסביבה נתפסת כאשמה הבלעדית בחסרונות. הוא
גם יכול להיות מופנה כלפי פנים, ואז החסרונות נתפסים
כהשפלה, כישלון אישי וסימן לחוסר ערך. בשני המצבים,
עצם קיום החסרונות, שהם חלק טבעי מכל החלטה, נתפס
כשגיאה בלתי נסלחת שאפשר היה למונעה.
אפשר אפוא לומר כי קבלת החלטות אינה סיום תהליך, אלא
תחילתו של תהליך אבל. היכולת לשמר את חוויית ההישג
לצד האובדן שקיים בכל בחירה,
מותנית בוויתור על האומניפוטנציה
ועל פנטזיית “הטוב המושלם”.
golden phantasyפנטזייה זו, או ה-
,Smith (1997) כפי שמכנה אותה
היא קרוב לוודאי אוניברסלית
ומקורה בשלבי התפתחות
Mahler, Pine &מוקדמים. מאהלר (
משערת כי מקורה )Bergman, 1975
בשלב הסימביוטי, שם הקשר עם
האם מתואר כהתמזגות, סיפוק
מושלם ואיזון ללא גבולות. בהמשך
מתרחש בעולמו של הפעוט מפגש
בלתי נמנע עם חוויית הנפרדות,
המחזק את בוחן המציאות. פנטזיית
“הטוב המושלם” חדלה בהדרגה
להיחוות כוודאות קונקרטית והופכת
למשאלת לב שאינה מפריעה
להסתגלות. משאלה זו ממשיכה
להתקיים כרקע בעולם הפנימי, והיא אף תורמת לרגעי שיא
בחיים, שם מתרחש טשטוש גבולות זמני, גופני או נפשי. לצד
התפתחות זו, יש לעתים מצבים פתולוגיים שבהם עלולה
להתרחש רגרסיה. המשאלה נסוגה מרמת הסמל וחוזרת
) מגדירה מצב זה 1993( Little לייצוגה המקורי-קונקרטי.
המתבטא בהתעלמות מגבולות delusion of identityכ-
המציאות ומגבלותיה. רגרסיה זו עלולה להתרחש במצבי
איום הקשורים לנפרדות ואובדן. היא עלולה להיות זמנית
או קבועה, תלוי בארגון האישיות ובעוצמת האובדן. המונח
אובדן יכול להתייחס למגוון רחב של חסרים: החל מחלקיים
(תסכול לסוגיו, משברי גיל, גירושין, פיטורין, הגירה ועוד) ועד
לסופיים כמו מוות. ככל שארגון האישיות הוא בדגש פרה-
אדיפלי ועוצמת האובדן גבוהה, כך הסיכון לרגרסיה עמוקה
יותר גובר.
הדסה לכמן היא פסיכולוגית קלינית בכירה, חיפה,