29 / 68
פסיכואקטואליה
29
הדסה לכמן
שאחרי
סקירה תאורטית
חוויית החסר כנושא אקזיסטנציאלי זוכה למקום מרכזי
בתאוריות הפסיכולוגיות, הן במודלים העוסקים באבל
והן בתאוריה הפסיכואנליטית, שם החסר הוא ציר מרכזי
בהתפתחות האישיות. ברצוני להתייחס לקבלת החלטות
כאל סוג של אובדן. התמודדות עם אובדן חלקי מושפעת גם
היא, לדעתי, מאינטראקציה בין שני ממדים: ארגון האישיות
מצד אחד, והיכולת להתקדם בשלבי האבל מצד שני. בחרתי
לשם כך להיעזר בשני כיווניםתאורטיים
העוסקים כל אחד בדרכו בהתמודדות
עם חוויית החסר:
א. גישת יחסי אובייקט בתאוריה
הפסיכואנליטית.
גישה זו רלוונטית לנושא אובדן וחסר
מעצם עיסוקה בתהליך הנפרדות.
גישת יחסי אובייקט על גווניה
השונים מייחדת מקום נרחב לשינויים
המתרחשים בקשר אם-תינוק בשלב
הפרה-אדיפלי. התפתחות זו מובילה
לשינויים משמעותיים הן בארגון
האישיות והן ביחסי האובייקט. מאהלר
)
Mahler, Pine & Bergman, 1975
(
מכנה תהליך זה “ספרציה-אינדיבידואציה”. הוא
מתחיל במחצית השנייה של השנה הראשונה ומסתיים
לקראתסוף השנה השלישית. תחילה, בשלב הסימביוטי, קיים
טשטוש גבולות בין העצמי לבין האחר, וחוויית התינוק היא של
טוב מושלם ואין סופי. חוויה אידיאלית זו מתחילה להיסדק
לקראת אמצע השנה הראשונה. מדובר בתהליך מכאיב
הכולל כמה תת-שלבים, שבו מתפתחת מודעות לעובדת
הנפרדות מהאם. תובנה זו מצד אחד מעוררת בפעוט חרדה
מאובדן, אך מצד שני הכרחית להתפתחות בוחן המציאות.
)
rapprochement
בשלב עדין זה (במונחי מאהלר, תת-שלב ה-
הפעוט נמצא בעמדה פגיעה וזקוק לתמיכת האם כדי לצלוח
אותו בשלום. מאהלר מתארת את תפקיד האם בתקופה זו
כשילוב בין יכולתה לתת עצמאות, לבין זמינותה לקרבה
כאשר הוא חש חרדה. מעבר התפתחותי זה על הישגיו,
מהווה לדבריה תנאי הכרחי להתמודדות עם אתגרי השלב
(, מהזווית התאורטית שלה, אף היא
1957)
Klein
האדיפלי.
מתארת תהליך התפתחותי דומה בתקופה הפרה-אדיפלית.
היא מנסחת אותו כמעבר מ”הפוזיציה הסכיזואידית-
פרנואידית” ל”פוזיציה הדפרסיבית”. לכל פוזיציה חוויה
(1965) .
סובייקטיבית שונה ומנגנוני הגנה האופייניים להם
אמנם אינו מתבסס על מושגיה של מאהלר, אך
Winnicott
גם הוא מתייחס לתהליך ההתפתחות מסימביוזה לנפרדות
בשלב הפרה-אדיפלי. תרומתו הייחודית באה לידי ביטוי
בחשיבות שהוא מייחס לתפקיד האם בשלב מעבר זה.
לדבריו, בתקופה זו האם נדרשת לשנות את תפקידה מ”אם-
סביבה” המתאימה עצמה טוטלית לצורכי התינוק, לתפקידה
כאובייקט מעבר, זמינה ובו בזמן נפרדת. בסיומו של תהליך
זה, היא מתייצבת בתפקידה כ”אם-אובייקט”, כאובייקט נפרד
עם עולם סובייקטיבי משלו. ויניקוט מדגיש כי התקדמות
הפעוט בתהליך זה מותנית ביכולתה
של האם לשמש כאובייקט מעבר.
דהיינו, לשרוד את כעס הפעוט על
נפרדותה (לא נוטשת, מתנקמת או
פולשת), ובו בזמן נשארת אובייקט
מיטיב המסייע לאינטגרציה ומקדם
הפנמות. תהליך התפתחותי זה מחזק
את קביעות העצמי וקביעות האובייקט,
ופותח מרחב להיווצרות הקונפליקט
האדיפלי. מאהלר, קליין וויניקוט,
למרות השוני ביניהם, שמים דגש
על האובדן שחווה התינוק במעבר
Kavaler-
מקשר טוטלי לנפרדות (
). אובדן זה כרוך בסבל
Adler, 2014
רב, ולאם תפקיד מרכזי לקדם מעבר זה. ככל שתהיה זמינה
יותר, למרות הכעס המופנה כלפיה, כך תתפתח אצלו הנאה
מעצמאות ויתבסס בוחן מציאות. התחזקות בוחן המציאות
יתבטא בוויתור על פנטזיית “הטוב המוחלט” שמקורה
סימביוטי-אומניפוטנטי, לטובת הגשמה עצמית פוטנטית
במציאות. מאהלר אמנם מיקמה את תהליך הספרציה-
אינדיבידואציה כמתרחש בילדות, אך תפיסה זו הורחבה כיום
לכלל מעגל החיים. תהליך הספרציה-אינדיבידואציה נתפס
אפוא ככזה שאינו מסתיים לעולם והמפגש עמו מתרחש בכל
שלב בחיים, המחייב שינוי וכרוך באובדן.
.)2002(
ב. מודל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס
התפיסה התאורטית השנייה שבה בחרתי להיעזר, קשורה
אף היא לחוויית החסר. קובלר-רוס ניסחה מודל זה כדי לתאר
תהליך אבל אצל אנשים שלקו במחלה סופנית. בהמשך
הורחב המודל למגוון של מצבי אובדן: מוות, גירושין, פיטורין,
הגירה וכו’. קובלר-רוס מאפיינת חמישה שלבים בתהליך
האבל. שלבים אלו אינם בהכרח ליניאריים. הם יכולים לבוא
ברצף או במשולב, חלקם או כולם. לדבריה, התקדמות או
חוסר התקדמות בשלבים אלו, תקבע את דרגת ההסתגלות
למצב החדש.
אובדן הוא חלק בלתי נפרד
מכל החלטה, טובה ככל
שתהיה. [...] בצומת קבלת
החלטות יש על פי רוב מעט
התייחסות, אם בכלל,
לתהליך עיבוד האבל שיידרש
לאחר מכן