36 / 68
2016
ינואר
המתהווה במסגרת היחסים הטיפוליים. בהקשר התעסוקתי
פוגש המטופל את המטפל באופן ישיר וברור כאדם עובד. הוא
צופה בו ללא הרף כאיש מקצוע מצליח או מועד, מתמיד או
מתקשה בשמירה על עקביות, הוא עד להתנהלות של המטפל
סביב גביית תשלום, עמידה על זכויותיו, נינוחות או פגיעות סביב
קבלת ביקורות על איכות עבודתו ועוד. במילים אחרות, המטופל
צופה במטפל ובהתנהלותו התעסוקתית, בעודו מתמודד עם
קונפליקטים או מיומנויות שעמם המטופל עצמו מתמודד
כאדם עובד. למרות האומץ הרב של גישות התייחסותיות לבחון
באופן נוקב את ההשפעות ההדדיות בקשר הנרקם בין המטפל
למטופל, אפשר לתהות באיזו מידה
אנו פתוחים להכיר בעוצמת היותנו כה
חשופים בתחום חיים מרכזי זה אל מול
המטופל. האם בעיסוק מובחן בתחום
התעסוקתי טמון איום, בשל מפגש ישיר
יותר עם אזורי הפגיעות שלנו כמטפלים-
אנשי מקצוע, העובדים לפרנסתנו,
ומתמודדים עם סוגיות של התפתחות
מקצועית, מידת כישרון, יצירתיות,
פרודוקטיביות, הצלחה ועוד?
. ברוח התקופה: פרנסה כטאבו
5
ההשערה החמישית מתייחסת לקשר
בין פסיכואנליזה כדיסציפלינה לבין
הלכי רוח חברתיים-תרבותיים.
כתא ו ר י ה עכשו ו ית משקפת
הפסיכואנליזה את רוח התקופה ואת
אי הנחת הקיימת בתרבות המערבית
הקפיטליסטית מעיסוק גלוי בנושאים
של תעסוקה ופרנסה. לעתים נדמה
כי בחברה בת ימינו נדרשת רמה גבוהה יחסית של
אמון, קירבה ואינטימיות על מנת לשתף בנושאי תעסוקה,
לא פחות מאשר שיתוף בנושאים של יחסים זוגיים, מיניים,
הוריים, חברתיים או משפחתיים. נושאים הקשורים לשכר,
קידום, תקיעות, יחסי עבודה מורכבים, ניהול קריירה ועוד,
נתפסים בהקשר החברתי כנושאים אינטימיים ורגישים. בצומתי
חיים שבהם מתעוררים קשיים, נלווית לכך חוויה של פגיעות,
אשר פעמים רבות מוסווית, ובכל מקרה לא בקלות מדוברת.
ייתכן שהפסיכואנליזה מבטאת את רוח התקופה, ובהימנעותה
מעיסוק ישיר בנושאים הקשורים לתעסוקה, מבטאת את
הרגישות החברתית-תרבותית סביב סוגיות אלה.
אתגר מטא-תאורטי, תאורטי ופרקטי
במשך הזמן שבו נותר תחום העבודה רדום מבחינת
השיח הפסיכודינמי, פרופסיות ייעוציות אחרות כמו אימון
) או ייעוץ ארגוני-עסקי הפכו לדומיננטיות בשדה,
coaching
(
לצד הפסיכולוגיה התעסוקתית. גישות אלה מתמקדות
בצמתים כמו ייעוץ בבחירת מקצוע, מיון, השמה, ליווי כניסה
לתפקיד, ייעוץ אישי לבעלי תפקידים ניהוליים ועוד. פרופסיות
אלה מתמקמות באופן מעשי-קונקרטי ביחס לסוגיות
תעסוקתיות, ומציעות מענה ישיר לתביעה לתוצאתיות,
תביעה שהיא אינהרנטית לתחום. בדומה לציפיות ארגוניות,
המדגישות ביצוע, כישורים ותפקוד התנהגותי במישור
הגלוי-האובייקטיבי, הטכניקות של גישות ייעוץ עכשוויות
אלה מכווננות פעולה, ומתרכזות במישור המודע ובחלקים
הרציונליים של הפונה. כתוצאה מכך,
אזורים נפשיים נרחבים לא מודעים
של דינמיקה תוך-אישית ובין-אישית,
שפעמים רבות הם המקור להתנהלות
תעסוקתית בעייתית או לקבלת
החלטות לא רציונליות, נותרים מחוץ
לחקירה שמובילה לייעוץ. יש לציין,
כי בשדה הפסיכולוגיה התעסוקתית
אפשר לראות ניסיונות לשילוב
טכניקות קוגניטיביות, התנהגותיות
ודינמיות.
גישות ייעוץ המתמקמות כממוקדות
פעולה, אינן נתפסות כמוערכות בשדה
הפסיכואנליטי, בלשון המעטה. אלה
נתפסות כקונקרטיות, צרות, נמוכות,
כלא מחזיקות את המורכבות של
הנפש האנושית, ובעיקר הן נתפסות
כמחוברות לפרופסיותשההכשרה להן
קצרה ושטחית בהשוואה להכשרה
פסיכודינמית או פסיכואנליטית,
מתחבר
act
הנתפסת כעמוקה, מורכבת וממושכת. הפועל
בפסיכואנליזה בעיקר להגנות ולפסיכופתולוגיה (למשל,
). פעולה ועמדה מעשית נתפסות
a
cting out, enactment
) ונחותות אל מול
2005 ,
כבזויות (בלשונה של ז’וליה קריסטבה
החשיבה הפסיכואנליטית המופשטת, המורכבת והשואפת
להתרחק מהקונקרטי, ולגעת בסימבולי. מעניין לחקור את
ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, שבמהלכה סומנו אזורי פעולה
אנושיים כבזויים ונלעגים, ואנשי מקצוע המחזיקים בהם -
כנחותים (על התנאים החברתיים וההיסטוריים אשר גרמו
לריבוד ולהתנשאות של הפסיכואנליזה על פני הפסיכותרפיה
.)
Aron & Starr, 2012
ועל בינאריות כהגנה מפני פגיעות ראו
אין זה אומר שמטפלים פסיכודינמיים רבים לא נוקטים בפועל
בייעוץ מעשי, או שאינם משתמשים בשיטות התנהגותיות,
אך במסגרות שיח רשמיות ישנה הימנעות ואף בושה לתאר
מהלכים אלה, אשר באופן פרדוקסלי, פעמים רבות נחווים
על ידי המטופלים (והמטפלים...) כפורצי דרך. בכל מקרה,
הימנעות מעיסוק בדמות האב
איננה בהלימה עם תוצאות
מחקרים רבים ומגוונים
המצביעים על חשיבותו
ועל השפעתו המכרעת על
התפתחות יכולות ותכונות
הרלוונטיות ביותר לעולם
העבודה. כך למשל, מחקרים
מצביעים כי למחמאה, הנאה
מהישגים והערכה מצדו
של האב, השפעה רבה על
התפתחות ציפיות לימודיות
טובות אצל ילדים
36