43 / 68
פסיכואקטואליה
להם, שהוא בעצם קול טנטטיבי, המנסה להתגייס למשימה
בדרך היחידה המוכרת לו - “לחנך”, ואילו ילדם הבוגר - ההורה
של הילד/הנכד - יפרש זאת כהכתבה וכביטול קולו שלו. עצם
הקול הזה יכול “להטריף” אותם.
גם יועצים משפחתיים מייעצים לסבים לא להשמיע את קולם
כדי להיכלל בהרכב המשפחתי הבין-דורי. בעיני זו אופציה של
“קול אחד” - או שהוא צודק או שאני צודק. ואילו שיח בעיקרו,
הן במשפחה והן מחוצה לה, מורכב
מהיכולת להתנהל “בשני קולות”.
ההורה
ההורה המזדקן-המתמצא:
המזדקן של היום איננו עוד קשיש
שעבר זמנו, הוא לרוב אדם מתמצא,
בעל ידע ופעילות, ספורטיבי ויוזמתי,
שיש לו די אמצעים כדי לכלכל את
עיסוקיו ולממש את תחביביו. לפעמים
הוא מעורר פחד בדור הצעיר -
שיתפוס את ההיסוסים וגישושי הדרך
שלו, את מאמציו להראות בוגר, שאי-
אפשר ל”עבוד עליו” כי הוא מבין את
החיים. הוא אפילו יכול לעורר קנאה
שהוא חופשי לנסוע בעולם או לקחת
את עולם העבודה, אם הוא עדיין מצוי
בו - בקצב שלו, הוא כבר לא משועבד
לו. זהו חלק מצילו של הורה-ההורה,
שאיננו מותנה בחיי הילדות של הבוגר,
הבן או הבת שלו, אלא בעמידה
הבוגרת זה מול זה, של שני הצדדים.
הבוגר המשתיק יהיה, במקרה שלפנינו, הבוגר פוחד שהדימוי
שהוא יוצר לעצמו - יתנפץ מול מראת ההורה שלו ומול קול
ההורה שלו, שלומד להשתיקו. אלא שבוגר זה יכול להביא
את עצמו לגלות די אמון בהורה המבוגר שלו ובקולו הלא-
מושתק, שבא מהתמצאות ומאהבה, למענו.
קולו של ההורה המבוגר הוא גם קולו
העולם של אתמול:
של מי שמרגיש שניסיון החיים שלו כבר לא לגמרי ישים.
היראה שלי מטלפונים חכמים דחתה עד קצה גבול היכולת
את ההסכמה שלי לרכוש אחד; אחרי שכבר “נכנעתי” - יכולתי
ללמוד להשתמש בו הייתה מותנית כמעט כולה בנכונות
ללמוד מנכדותיי, שהפכו למורות סבלניות ומדויקות בפרויקט
זה. אין דבר מעליב מחיים שלמים שהופכים לאנכרוניסטיים,
כשטכנולוגיות חדשות משתלטות ואורחות חיים משתנים,
והופכים ידע מסוים שנצבר - ללא רלוונטי. בעולם הדיגיטלי
של היום, יכולה אפליקציה בנקאית חדשה להביא את האדם
המבוגר לבלות שבועיים כדי שיוכל (אם יצליח) לבצע פעולה
פשוטה בחשבון הבנק שלו, שבעולם האנושי של אתמול,
שלקח אותו בחשבון - היא התבצעה בקלות. אבל מסתבר
שמבוגרים רבים מסתגלים במידה זו או אחרת לתנאים
החדשים, דור הבנים (ולא רק דור הנכדים) מתגייס לעזור
ואפילו מתלכד בעניין המשותף הזה.
מעבר לכך, הסבים - הורי הבוגרים - גדלו על מסורתשל הורות
היררכית, שלילדים ולנכדים אומרים איך להתנהג ודואגים
באופן חד-משמעי לבריאות
ולחינוך נאות. הנוסטלגיה של “איך
ילדים היו פעם” מבטאת יותר את
סימון הטריטוריה המוכרת, אבל
לרוב היא איננה בחזקת הכתבה
להורים הצעירים. הורים צעירים,
מצידם, אינם מבחינים בדרך כלל
שהם עצמם עומדים מול ילדיהם
ונוקטים עמדות מילדותם, למרות
השותפות הטכנולוגית.
אמירות מצד הורים מבוגרים
שנאמרות ברוח פסקנית שכזו
יכולות כמובן לעורר התנגדות
לא רק משום שדור הבנים רוצה
בעלות על “המומחיות ההורית”,
אלא משום שנותרה בו רגישות
ילדותית “שאומרים לו מה
לעשות”. הוא כלוא כיום בין ילדיו
הקטנים, שאותם הוא מגדל לבטא
את רצונותיהם ודעותיהם, ולהכיר
בבעלותם על גופם ועל זכויותיהם, ובין הורים-סבים הראויים
להתחשבות והקשבה, האומרים את שלהם לעיתים קרובות
בדרך של פסיקה, ולפעמים יש צדק בדבריהם. “הבדיחות
הפולניות” לגבי האימהות מהילדות, שמצוטטות כאומרות
“קר לי - קחי סוודר” - אולי משקפות דווקא את העובדה
שדאגתן של אימהות-הילדות בוטאה באופן תפקודי; אולם
גם כאשר דאגה זו התבססה ומתבססת על אמפתיה הורית -
היא מתגלמת בקריקטוריזציה של ההורה המבוגר. כך באמת
היו פני הדבר בעבר, כשרוב האימהות (כמו אמי, למשל)
גידלו את ילדיהן בכוחות עצמן, בארץ חדשה, ללא הדרכה
ותמיכה, והיו צריכות להסתייע בכל מה שעמד לרשותן כדי
לדאוג לצאצאיהן. אין ספק שהורי-ההורים גידלו את ילדיהם
בהדגשה תפקודית או לפי אמות המידה או השאיפות
והחלומות שלהם, ואילו בהווה הבן או הבת הבוגרים שלהם
מתמרדים כנגד השיח הזה. הם רוצים שיח אחר, שבו הם לא
צריכים “ללכת על ביצים” יותר עם ההורה המזדקן, שלא
יצטרכו להגיד יותר להורה שלהם רק את מה שהוא רוצה או
43