40 / 68
2016
אפריל
תמונה המוכרת לרבים היא המתח הניכר בשיח בין בוגרים
להוריהם המזדקנים, המדמה את האינטראקציה ביניהם
למעשה אהבה בין קיפודים - קוצים שלופים של ביקורת ושל
האשמות, של קריקטוריזציה ושל קיפוח, של חשש מביקורת
והקטנה, של זהירות מלפתוח את הפה, של שיפוט לפי מה
שמוכר מפעם, של ניסיונות להימנע לפגוע ולהיפגע או רצון
סוף-כל-סוף להיפרע, כאשר שני הצדדים כאחד זקוקים זה
לזה.
בוגרים שהם הורים זקוקים להוריהם
הסבים שיתחלקו אתם בחובות
ההורות, ויעזרו להם להתגייס
למשימותהשונותשהטיפול והאחריות
לילדיהם - נכדיהם המתפתחים
מחייבים, מטיפול תובעני בתינוקות
ועד לתורנויות בהסעת נכדים לחוגים
ולפעילויות, כשההורים עובדים קשה
ועסוקים בענייניהם. “סבתא היא הרכב
של הנכדה שלה” העירה ילדה בת
תשע, כשעלתה השאלה כיצד נערה
תגיע למפגש חברות. ההורים
13
בת
המזדקנים רגילים לקרבה ולקשר, הם
רוצים להיות מעורבים, אלא שכיום הם
אנשים עצמאיים שיש להם גם עניינים
משלהם, אך הם מתקשים לראות
עצמם בעלי-ערך ללא הנחיצות לילדיהם. תלות כלכלית מצד
הבוגרים בהוריהם היא גם מרכיב במתח ההדדי.
במגוון הרגשות ההדדיים הללו ברצוני לדון, כדי להציע
אלטרנטיבה למסלול הרווח של שיח בקול אחד, בין אם זה
קולו של הבוגר שמאשים, כועס, דוחה, ממדר את ההורה שלו,
ובין אם זה קולו של ההורה המזדקן שלו, שבמקרים רבים הוא
בוחר בשתיקה כדי שילדיו הבוגרים ירצו בו, או שהוא מתלונן
לבני דורו על אי-הצדק שנעשה לו. אפשר להבין את ניסיונות
העצמאות של דור הבוגרים-הצעירים כעניין טבעי ביחסים
בין הדורות, שיכול להיות כרוך בכעס, אלא שבשני הצדדים
קיימות גם דאגה, הגינות ואהבה, שלרוב לא מוצאות לעצמן
ביטוי נאות. לכן המפלטים המוכרים של פעולות טכניות בלבד
מצד שני הצדדים הם פתרון חלקי מתסכל, שמתח מתמיד
מלווה אותו.
מנקודת מבטי, קיימת האופציה של דיאלוג בין בוגרים
להוריהם המבוגרים כבין סובייקטים ראויים הקשורים הדדית,
שבו צריכים שני הצדדים להשקיע נכונות מינימאלית
להתבוננות עצמית. את הקולות רווי האמוציה של כל צד
ואת האפשרות לדיאלוג של שני קולות
ביניהם - אנסה להבהיר.
קולו של הבוגר/ההורה
הבוגר, שהוא כבר הורה בעצמו או
בוגר דיו - רוצה אוטונומיה מהתלות
שסימנה אותו בילדותו. הנימה
השכיחה בקרב בוגרים כלפי הוריהם
היא חוסר סבלנות, שמנקזת אליה
האשמה וכעס כלפי ההורה, פחד מן
הצל של ההורה “הידען” מהילדות, תוך
כדי המשכיות של תלות רגשית וטכנית
וצורך להיעזר בו, ובו-זמנית - להרגיש
“גדול’. זהו מכלול רגשי ותפקודי בעידן
שהוא פחות היררכי ויותר דמוקרטי
בחברה ובמשפחה על דורותיה כיום, ומאידך - יש בו לחצים
וטכנולוגיות שמשנות את המציאות עבור כל המעורבים.
תחושה שכיחה בקרב בוגרים כיום,
הורה-ההורה כטורח:
שהם אנשים עסוקים וקרועים בין מחויבויות תובעניות, היא
שהדבר האחרון שחסר להם הוא שההורה המבוגר/מזדקן
שלהם יפקח עליהם. האוטונומיה היא הבגרות, ושיח בין-דורי
נתפס בעיקר כבקורת וכהקטנה. השחרור מצילו של ההורה
הוא מה שגבר או אישה בוגרים רוצים - שיפסיקו לפקח
עליהם. במקביל, ההורה של היום רוצה לא רק להיות הורה
טוב - אלא הורה אידיאלי, ולכן ביקורת אפשרית מצד ההורה
40
האם אפשרי בכלל דיאלוג
בין בוגרים להוריהם?
ניצה ירום
ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית. הספר האחרון בהם הוא “מצפן להורות ראויה
9
ד”ר ניצה ירום היא פסיכולוגית קלינית בכירה ופסיכואנליטיקאית, מחברת
.)2016 ,
מדריך לשיח הבין-דורי”, (פרדס