42 / 68
2016
אפריל
לעיתים: “כשאבא/אימא כועס/ת - הוא/היא מוציא/ה את
זה עלי”. זיהוי “השעיר לעזאזל הנוח” מוכר כבר לילדים,
וזקנים ומזדקנים הם מטרה נוחה - אפשר לעשות צחוק
מן המגבלות שלהם, אפשר להתעייף מכל עודף של מאמץ
כשזמינות מתמדת בחיי היומיום (דרך הטכנולוגיה) - מתישה
ולא מאפשרת לנוח ולחשוב. גם הילד הצעיר וגם ההורה
המזדקן של ההורה יכולים בקלות להיכנס בתנאים אלה
לרובריקה של “הנודניק” - זה ש”מפריע” בלהטוט היומיום,
למרות שנאבקים על ה”זכות להורות” וכשזקוקים לסבים
בלהטוט היומיום וכתמיכה רחבה יותר.
זכורה לי מטופלת שעברה בעברה סדנא שבה עבדה על
“סליחה להורים שלה”, והכעס שלה כלפיהם, שלא עובד -
הופנה, בסופו של דבר, כלפי גופה במחלה שהתפתחה בה
ובתסכול הפנימי שלה שירד למחתרת.
אצלה, דווקא הזמנת ההתייחסות
לזעם שירד למחתרת הפכה להיות
מוקד הטיפול, שלא נשאר רק בעניין
זה.
חלק גדול
הקושי באסירות תודה:
מן ההתמודדות המתאפשרת להורים
צעירים כיום גם במשפחה וגם בקריירה
לשני בני הזוג, כשמציאות העבודה
היא תובענית, היא העזרה שסבים
מאפשרים ברצון ובנכונות. גם עזרה
כספית לבוגרים צעירים שמתקשים
בפרנסה הופכת לעול עבור הוריהם.
מכיוון שאנו מתעכבים תחילה על
קולו של הבוגר - הרי שאפשר לראות
במתח, ברצון להיפטר מהחובה
להורה שלו, בכעסים ובהקטנות, כדרך
למרוד בתלות הרגשית והתפקודית
המתקיימת, ובקושי להכיר תודה
שנתפסת כמה שמקטין את הבוגר עצמו. הוא רוצה להיות
אוטונומי וראו זה פלא - הוא תלוי בקרוביו. היכולת להכיר
תודה מתאפשרת בעיקר כשצל ההורה כדמות מופנמת איננו
משתלט ומאיים.
בית הספר להורות של ההורה הוא איך
ההפנמות ההוריות:
שהתייחסו אליו, איך שהוא חווה את התלות שלו כילד בהוריו.
ההורות המופנמת היא חלק מן המבנה האישיותי שלו, כדרך
שגידלו ילדים בעבר, כשהתמקדו בחינוכם ובבריאותם של
ילדים והתקשורת הבין-דורית הייתה של הטפת מוסר ופיקוח.
אם הוריו דיברו אליו בלשון ציווי - הרי זה מה שהוא הפנים וזה
מה שמבנה אותו. אולם מכיוון שבוגרים שהם הורים לימדו
ומלמדים עצמם יכולות רבות, לדעתי, כל הורה כיום יכול וצריך
להתיידד עם ההפנמות ההוריות שלו, שאותן הוא שולף לרוב
כ”טייס אוטומטי” בהורות שלו לילדיו. הוא נוהג כך בעיקר
כשהוא לחוץ. למשל, כשהוא נוקט באופן אוטומטי כלפי ילדו
לשון צווי והוראות להסתרה או השתקת “נושאים בעייתיים”
במקום דיון הולם - הרי שרוח העבר עומדת בסתירה לרוח
.)2016 ,
ילדיו והוריו ולאופציות התרבותיות בהווה (ראה: ירום
כיום גם ילד יודע ומבין, גם הורה יודע ומבין והוא אחראי,
וגם הסבים יודעים ומבינים, ולרוב הם בעלי רצון טוב. בהווה
המשפחה היא ארגון ברוח דמוקרטית והדדית, בעוד שהרוח
ההיררכית של העבר נושפת בעורף.
קולו של ההורה של הבוגר
ההורה של ההורה הוא מי שצריכים
אותו. הוא סבא וסבתא שמביאים
את הילד אל או מן הגן, בית הספר או
החוג, ששומרים עליו כשהוא חולה, או
כשמאפשרים להוריו לעבוד מאוחר
או לצאת לחופשה. צריכים אותם.
הסבים הם מעטפת חשובה לשני
הדורות הצעירים כאחד, אבל נוסף
גם עוד קול שצריך להתייחס אליו.
מי שמקשיב
ההורה השותק:
לשיחות אקראיות של סבים וסבתות
ישמע את ההמלצה שהם מחילים
על עצמם - לשתוק, כשהם לוקחים
חלק בחיי ילדיהם הבוגרים והנכדים
שלהם. ה”סבים השותקים” הם
אופציה נפוצה, שצומחתבעיקרמתוך
ההרגשה של הסבים שזהו התנאי
למעורבותם בחיי הנכדים שלהם. הם
מרגישים שעצם הקול שלהם מעצבן
את ילדיהם - הורי-הנכדים - כאילו נוצרת תחרות, וקול ההורים
מאבד משקל לעומת קול הסבים, במקום לראותו כתוספת
בין שותפים לאחריות. לפעמים הבוגר-ההורה - בנו (או בתו)
של ההורה המזדקן - אומר לאמו או לחמותו, המנסות ל”חנך”
את הילד-הנכד - שיש לילד הורים כדי שיחנכו אותו, והוא
צודק. אלא שקול ההורה של ההורה - של הסב או הסבתא
- הוא הקול שהסבים מכירים ומזהים כמייצג את עולמם.
ואז, כשהם ב”תורנות” שלהם עם הנכד או הנכדה, הם יגידו,
למשל :”היום עושים שעורים מיד אחרי בית-הספר” לנכדים
שלהם - ובכך הם נוהגים בדרך המוכרת להם (והרי אי-אפשר
שאנשים שונים ידברו באותו קול וישמיעו אותה עמדה).
הסבים לרוב אומרים אמרות חינוכיות בקול סמכותי המוכר
42