47 / 68
פסיכואקטואליה
הקשר היום-יומי עמנו, ילדיהם, הדעיכה תהיה מהירה וקשה.
אך שלא כמו בהורות שלנו לילדינו, ההכלה שלנו את הורינו
תהיה בדרך כלל מורכבת וסבוכה הרבה יותר, כי פעמים רבות
היא תאצור בתוכה כעסי עבר שלנו עליהם, תחושות מוצדקות
יותר או פחות של אי הבנה, נטישה, הזנחה וחוסר תשומת לב,
חוויות ילדות שאולי לא הצלחנו לעבד וזיכרונות של אירועים
בחיינו שבהם הורינו לא היו שם
משום-מה עבורנו - לא היו די
זמינים, נוכחים או תומכים.
לכעסי העבר יתלוו גם כעסים
חדשים המהולים בכאב - על
השבר באידיאליזציה, על אובדן
ההורההכשיר והחזק ועל המפגש
עם חוסר האונים, הנזקקות
והחולשה של ההורה של היום.
הזדהויות היתר שלנו עם מצבם
הקשה של הורינו - ועמן המצוקה
הרגשית והפחדים המתעוררים
בנו נוכח ההזדקנות הצפויה
לנו עצמנו, נוכח מה שאנחנו
חוששים ממנו כל כך אך נמנעים
עדיין מלגעת בו - עלולים אף הם
להקשות עלינו ולכרסם ביכולתנו
להכיל את הורינו הפגועים,
הדועכים ומתמעטים בערכם
ובדימוים מול עינינו.
ובעוד שבהורות לילדינו קיימת
הציפייה לעתיד, וזו מזינה
ומחזקת, מעודדת ומזרימה “חמצן” ואורך רוח להתמודדות
עם מהמורות וקשיים שבדרך, הרי שב”הורות ההפוכה” אין
עתיד ואין אופק - אין בה תקווה ואין בה ציפייה להתפתחות,
לגדילה ולצמיחה, אלא ההיפך הוא הנכון - הצעידה בה
היא בדרך כלל חד-סטרית וכיוונה ידוע מראש. ואם בהורות
לילדינו המהלך הטבעי והנכון הוא כזה שמתקדם מתלות
גבוהה וקשר הדוק ואינטנסיבי אל היחלשותה של התלות, אל
התפתחות המרחב האישי של כל צד ולקראת הכרה הדדית
ויצירה של תהליכי היפרדות ואינדיווידואציה, הרי שב”הורות
ההפוכה” הדרך היא שונה מאוד ובמקום “היפרדות” במובנה
החיובי הבונה עלינו להכין את עצמנו ל”פרידה” במובנה
השלילי, הכואב - למוות. ולמרות קשיי היום-יום והיעדר
התקווה למחר טוב יותר, עלינו להחזיק עבור הורינו את ערך
החיים ואת כדאיותם (גם כאשר אנו מתקשים להאמין בזאת),
למזער את הסבל והייאוש עד כמה שאפשר ולהכניס נקודות
אור שעדיין מצליחות להפיח בהם שמחה והנאה (מפגש עם
נכדים משרת בדרך כלל היטב מטרות אלה).
גםגמולרגשי עלהורותנו החדשהאינו מובטחלנו בהכרח, והוא
תלוי במידה רבה באישיותם המוקדמת של הורינו ובאפיונים
המיוחדים של הזדקנותם. יהיו הורים שיודו בכל רגע ובכל יום,
יגלו הכרת תודה מרגשת ויפגינו את
שמחתם וכמיהתם לבואנו, אך יהיו
גם כאלה שיישארו אטומים כביכול
ואדישים, ולפעמים אף כאלה שיהיו
מאשימים, חשדניים וחסרי אמון.
ורק תחושה חיובית פנימית שלנו,
תחושה של השלמה עם השקעתנו
והבנה למצוקתם ולחוסר האונים
שלהם, יהיו נחמתנו בהווה הקשה
ויקלו עלינו את הפרידה לאחר
לכתם מן העולם.
מפגש עם משפחות רבות שבהן
מתרחשת “הורות הפוכה” מלמד
אותנו בדרך כלל על כך שאחד
מבני המשפחה לוקח אחריות
יותר מן האחרים ונושא בעול של
“גידול” הוריו (המונח “גידול הורים”
עצוב ורחוק מן האמת, ולכן בחרתי
להחליפו במושג “הורות הפוכה”).
כיוון שלא נערך עדיין מחקר מדעי
הבודק את המאפיינים המייחדים
את “הבן הטוב” - זה הלוקח על
עצמו את נטל הטיפול בהוריו -
אנסה להציע השערות אחדות הראויות לבדיקה וניתנות
בשלב זה לאישור ולהפרכה.*
ההשערה הראשונה שלי עוסקת במוטיב התיקון. ילדים שחוו
הורות לא מתגמלת, נטישה, הזנחה ולפעמים אף התעללות
יהדקו את הקשר עם הוריהם החלשים בזיקנתם ויהפכו
ל”מלאך” המושיע עבורם. הם ייאחזו בהזדמנות המאוחרת
להגשים את הכמיהה שלהם ל”קשר” עם הוריהם ולממש
באיחור את צורכי ה”תלות” שהוחמצו לאורך התפתחותם
כילדים, כמתבגרים וכבוגרים. היענות של הוריהם לטיפול
ולדאגה תהווה פיצוי על תחושות מתמשכות של דחייה,
מרפא לקנאה ארוכת שנים באחיהם היותר אהובים ומוערכים
והתמקמות חדשה, מתקנת, בלב הוריהם.
השערה נוספת הראויה לבדיקה מחקרית מתבססת על
47
פינת ההורות - איריס ברנט מארחת
*אשמח לקבל התרשמויות והשערות שלכם לגבי התופעה, כפי שהנכם מכירים אותה ממציאות חייכם או חיי ידידיכם או מן הספרות
המקצועית.
ואם בהורות לילדינו המהלך
הטבעי והנכון הוא כזה
שמתקדם ... אל התפתחות
המרחב האישי של כל צד
ולקראת הכרה הדדית
ויצירה של תהליכי היפרדות
ואינדיווידואציה, הרי
שב”הורות ההפוכה” הדרך
היא שונה מאוד ובמקום
“היפרדות” במובנה החיובי
הבונה עלינו להכין את עצמנו
ל”פרידה” במובנה השלילי,
הכואב - למוות