44 / 68
2016
אפריל
יכול לשמוע כדי להרגיש רגוע, אלא יוכלו לדבר אתו באופן
יותר טבעי.
ההורה המבוגר, מצידו, יכול ללמוד להקשיב לקולו הבוגר של
בנו ובתו. רגישות ותחושות עלבון הן מוצדקות נוכח הטחות
וכעס, שמולם לא חייבים להתבטל, אלא אפשר לדבר -
להשמיע דעה או רגש, ולאפשר גם לצד השני להשמיע את
קולו. למרות שזה נראה אולי כחזון נפרץ - לי נראה ששני
הדורות יכולים ללמוד לקיים ביניהם דיאלוג.
האם האפשרות לדיאלוג בין הדור הבוגר
והוריו היא רק משאלת לב?
אפשר לומר שדרכו של עולם היא
שהדור הצעיר יקטין והדור המבוגר
יוקטן, ושצריך להשלים עם מצב
עניינים שכזה. לצעירים יש את החיים
שלהם, לא תמיד הם מקטינים,
ו”עצמאות” מההורה המזדקן היא
מצב טבעי. אצל האסקימוסים הזקנים
הלכו להתבודד בשלג עד מותם. אצלנו
החיים מתארכים והמבוגרים צריכים
ויכולים למצוא את העיסוקים שלהם.
העיסוקים הבין-דוריים המשותפים
הם לפעמים בשוליים של דור הבנים,
כמקום לאתנחתא ול”מובן מאליו”
בחיים השוחקים שדור הבנים מזמן
לעצמו ונדרש אליו כאחד. במקביל,
ההורה המזדקן כבר מתעייף מלתת
שירותים, אבל הוא רוצה “שיצטרכו
אותו”. הוא צריך ללמוד לתמרן בין
“להיות לעזר” ובין לקחת בחשבון את
היכולות הפיזיות, הנפשיות והכלכליות
שלו. הורי הבוגרים חוששים, כאמור,
שאם הם לא יציעו את שירותיהם כפי שהיו פני הדברים
עד כה בהיסטוריה המשפחתית - הם “יאבדו” את ילדיהם
ואת נכדיהם, אלא שדיאלוג אפשרי מחייב שינויים בהרגלים
המשפחתיים ובמודעות האישית, והוא אפשרי משום
שבבסיס מדובר על אנשים בגילים שונים הזקוקים, כל אחד
בדרכו, להשתייכות וקרבה; מדובר במארג בין-תרבותי שצריך
להכיר בערכו, במקום להיבהל ממנו.
אין ספק שהדיאלוג בין הדורות הבוגרים הוא קשה עד בלתי
אפשרי. הדור המזדקן ברובו איננו דור טכנולוגי, הוא רואה
מורשת שיתכן ועבד עליה הכלח כ”קלאסיקה” וזוכר את
חוצלארץ בעידנים שחלפו; למשל, ספרו של דוסטויבסקי
“אידיוט” הוא בחזקת קלאסיקה, אלא שאפילו ילד יצחק -
מי זה דוסטויבסקי ומי בכלל כותב על אידיוט? ידע שנאגר
בעמל של שנים - הופך ללעג, למיושן. צריך להסביר להורה
המבוגר איך לקנות באי-ביי ואיך להשתתף בווטסאפ. המוכרת
הצעירה בחנות פונה אליו בסלנג חביב, כשהוא אינו מבין מה
רוצים ממנו. למי יש כוח עליו, כשהנייד מצפצף וצריך ללהטט
כמה וכמה משימות במשך היום. אבל, למרבית הפליאה, אלה
לומדים ואלה לומדים.
ההורים של היום למדו לשוחח עם ילדיהם הקטנים באופן
שוויוני ולאמתיילד, אפילו עם ילדיםקטניםממש. וזאת למרות
שאליהם בילדותם דיברו באופן חד-כווני, מפקח וממשטר.
זהו, לדידי, יסוד לתקווה שאפשרי
דיאלוג גם בין הדורות הבוגרים, ללא
המתח המאפיין אותו כיום. כשנותנים
על כך את הדעת אפשר לשחרר את
דפוסי הפנמות העבר, לפחות להיות
מודעים לעובדה שהפנמות העבר
מוטמעות בכולנו; רוצים להשתחרר
מקולם המבקר של אימא או אבא, אך
מדברים אל הילד, בשעת מצוקה או
כצורך בשליטה - כמו שדיברו אלינו.
ההורה המופנם הוא לרוב ההורה שבו
נאבקים במציאות, אבל מודעות לעצם
האפשרות שהוא הופנם בנו - תשחרר
בוגר מצל העבר, במקום שיתקיים
כאילו הוא עובדה.
להיות מודע לדפוסים המופנמים זה
לא קל, אבל זה אוניברסאלי. אנשים
בוגרים שיכלו לשנות את דפוסי השיח
שלהם עם ילדיהם הקטנים, יכולים
לפחות לסמן לעצמם שהם כבר
גדולים, בקורת של הורה מזדקן יכולה
לקבל פרופורציות והומור אצל בנו או בתו הבוגרים - מי באמת
יכול להכריח אותם עכשיו? ובקורת נוקבת מצידם כלפיו
איננה באמת מעניקה בטחון. ברמת העיקרון, התחשבנות
יכולה להפוך להתחשבות.
)1988(
הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ג’סיקה בנג’מין
הציעה שני אופנים בסיסיים ליחסים בין המינים: האופן
הקומפלימטרי (המשלים), שלפיו בן-זוג אחד משתמש
בבן-הזוג האחר כאילו שהוא אובייקט לתפעול לפי
צרכיו, ובמקביל, הוא נכנע והופך את עצמו לאובייקט
כדי שהיחסים הללו יתכוננו. האופן האלטרנטיבי שהיא
מציעה הוא האופן הסובייקטלי - שבו שני המשתתפים
יכולים לראות את עצמם ואת הפרטנרים שלהם לקשר
44