48 / 68
2016
אפריל
האפיונים המוקדמים של “הילד ההורי” או “הילד המטפל”,
מושג שאותו טבעו מילר אלוורז ומילר במאמרם
”The Psychopathology of the Caretaking Child“
). על פי השערה זאת,
1989
(לוס-אנג’לס, קליפורניה, ינואר
אלה שתפקדו כבר בילדותם כ”ילדים
הוריים” יהיו אלה שייקחו על עצמם
תפקיד זה בעת ההזדקנות של הוריהם.
בהגדרת התסמונת של “הילד ההורי”
התבססו הכותבים על מאמרים של
ויניקוט בנושא “האני האמיתי והשקרי”,
על המשגות של אליס מילר על אודות
“הדרמה של הילד המחונן”, המונע על
ידי הצורך לרצות את הוריו ולשרת את
הפנטזיות ואת ההשלכות שלהן עליו,
ועל ההדגשות של פאולינה קרנברג
בעניין המשאלה האומניפוטנטית
האדיפלית של ילד להורים גרושים,
המבקש למלא את מקומו של ההורה
החסר בחייו של ההורה שנותר מבודד,
את מצב התלות הילדית בהורה
ולהפוך
האחר להגנה הורית עליו.
האפיונים המיוחסים ל”ילד ההורי”
מוצגיםכתסמונתפתולוגיתבמידה רבה
המרחיקה את הילד מעצמו ומתפקודי
הגדילה וההתפתחות הטבעיים שלו
עקב הדריכות התמידית וההקשבה
לצרכיו של ההורה בפרט, ובהמשך
לצורכי “האחר” בכלל. מאפייניהם של
ילדים אלה: תחושת אחריות מועצמת וצורך לספק שירותים
לאחרים ולשׁמר את תחושתם הטובה; ערנות יתר ותגובתיות
חזקה לכל סימן של אי נוחות בסביבה (לתנועות גוף, הבעות
פנים, טון דיבור וכיו”ב); צורך ריצוי גבוה ורצון למצואחן; ופיתוח
כישורים גבוהים לפתרון בעיות של אחרים ולדאגה לרווחתם
וכן הכחשה של ישויות אמוציונליות פנימיות עצמיות. רק
בשלבים מתקדמים יותר של חייהם עשויים להופיע אצלם
כעסים על הציפיות והדרישות המוגזמות שכוונו אליהם, או
לחילופין, רציונליזציות להצדקת אופן תפקודם. פחד הנטישה
נתפס כמניע הסמוי העומד מאחורי שימורה של פתולוגיית
“הילד ההורי”.
נראה שסבירותה של ההשערה השנייה בהסבר התופעה
של “ההורות ההפוכה” היא גבוהה ביותר, ואפשר שרבים
מאיתנו הפסיכולוגים עשויים למצוא את עצמנו חוסים בצלה
של הגדרת “הילד ההורי”. נוכל לבדוק הלכה למעשה את
מהימנות ההשערה על פי החלק שנטלנו אנו בטיפול בהורינו
המזדקנים.
אולם תהא המוטיבציה המניעה אותנו לסעוד את הורינו
בזיקנתם אשר תהא, אין ספק שזוהי
בעצם ההזדמנות האמיתית היחידה
שלנו להודות להורינו על ההשקעה
ארוכת השנים, להחזיר להם ולו
במעט על ההחזקה, ההכלה, הנתינה
והאהבה שהעניקו לנו, או למחול
להם על מה שניסו לתת לנו ואולי לא
הצליחו כל כך.
רצוני לשתף בזיכרון אישי שבעטיו
התחברתי כל כך לספרה של סביון
ליברכט ולנושא המאמר הנוכחי.
באחת השיחות הטלפוניות שלי עם
אחות במחלקה שבה אושפזה אמי
חנה, בשבועות האחרונים לחייה,
נשאלתי על ידי אחות המחלקה:
“סליחה, מי מדברת?” והשבתי: “אמא
של חנה”. ולא הייתה זאת, כנראה,
פליטת פה פרוידיאנית גרידא, אלא
תיאורה של מציאות חדשה, מציאות
של “הורות הפוכה”.
וכך הרגשתי שבוע לאחר מותה:
48
פינת ההורות - איריס ברנט מארחת
יתמות
נפלה עלי יתמוּת
ולא אדע מהי.
לא עוד מישהו להיסמך עליו
או מישהו לסמוך אותו,
לא מישהו להישען עליו
או מישהו לסעוד אותו.
ולא ידעתי -
הַאִם התייתמתי
כַלתי
ָ
ש
או
ִומהו סדר הדברים...