49 / 68
פסיכואקטואליה
49
אהבתי מאוד את המושג “הוֹרוּת הפוכה” ואכן, גם
להערכתי, המושג של “גידול הורים” מתאים פחות למצב
שבו אנו מתחילים לטפל בהורינו המזדקנים, אלא הוא
בעצם מימוש של הפונקציה ההורית שהתפתחה בנו תוך
כדי גידול ילדינו. היו עוד כמה רעיונות שעלו לי תוך כדי
קריאת הדברים בניסיון לחבר אותם לתפיסת עולמי.
התלבטתי לגבי השאלה מיהו הבוגר ה”בוחר” או אולי
“נבחר” להיות הדמות הדומיננטית באימוץ התפקיד של
“ההוֹרוּת ההפוכה” ועלו אצלי יותר שאלות מתשובות -
האם תפקידו של הבן המשמעותי בטיפול בהוריו תלוי גם
במעמד שלו בקרב קבוצת האחים - עד כמה הוא דומיננטי
בקבוצה זו? האם האח הבכור יהיה המוביל בתוקף תפקידו
ומעמדו בקרב אחיו וייקח מקום מרכזי בטיפול בהורים?
באיזו מידה ייתנו לו האחרים להוביל? האם יתנגדו או
יחליטו אחרת - מתי יישמעו לו? מתי לא? או אולי דווקא
האח או האחות הצעירים, אלה שנשארו קרובים זמן רב
להורים, יהיו אלה שיסעדו אותם בעת זיקנתם, כיוון שהם
אלה שנותרו קשובים אליהם וחוו את התבגרותם כשהם
עדיין צעירים יחסית. ייתכן שהקרבה הפיזית להורים מהווה
אף היא פקטור משפיע, יוצרת גם קִרבה רגשית ומסמנת
את מי שיקבל את התפקיד של המוביל בטיפול בהורה
הקשיש.
נראה לי שיש גם מקום לשאלה המגדרית - האם את
הטיפול באב המזדקן יוביל בן? או אולי דווקא הקשר
המוצלב המוכר כל כך בין אם לבנה ובין אב לבתו יכול לנבא
מי יסעד את האם או האב באופן משמעותי יותר בזיקנתם?
מניסיוני במשפחתי שלי אני הייתי מעורב בתמיכה ובטיפול
באמי כשחלתה וגססה יותר מאשר אחותי הגדולה, ואילו
כעת דווקא היא מאוד מעורבת בטיפול באבי הסיעודי -
מסורה, דואגת לציוד הנדרש ולצרכיו הטיפוליים, מבקרת
אותו לעתים תכופות ומתקשה להרפות ולקחת זמן
לעצמה, ונראה כי רגשית קשה לה לחוות את דעיכתו יותר
מאשר לי.
ערכים אישיים ושאלות של מצפון אינם מבוטלים בלקיחת
האחריות להורה הנצרך. אינני בטוח שהייתי ילד הורי
ובטח שלא לאבי. עם זאת, מהרגע שבו הבנתי שהוא
מתקשה לתפקד באופן עצמאי קיבלתי גם אני החלטה
מודעת שאיני מקל ראש במצבו ואני מנסה לדאוג לשלומו
ולרווחתו. הקפדתי להזמינו כמעט מדי שבוע לביתי
לארוחת ערב שבת וגם הצטרפתי למעקב אחר מצבו
הרפואי. ההיכרות המשמעותית שלי עמו החלה בתקופה
זו. איני חש שאני גומל לו על מה שהיה עבורי כאב וגם איני
מבצע, לתחושתי, תיקון עמו על מנת לקבל אצלו מקום
ולזכות בהכרה ממנו. אני מודה - הקרבה אליו אינה נוחה
לי והקשר איתו אינו מתגמל כלל, אך כך אני חי טוב יותר
עם עצמי ועם מצפוני, שלם יותר עם מעשיי - יודע שלא
הזנחתי את אבי לעת זיקנה.
ייתכן שיש מקום לדבר גם על עמדת ההורה עצמו - במצב
שבו הוא מתחיל לאבד את עצמאותו ונזקק לתמיכה
פיזית. נראה שלגברים נוח יותר שיהיה זה הבן שיתמוך
בהם בהיבטים הפיזיים - סיוע בהתלבשות, האכלה
וניקיון, ונשים מעדיפות שהבת תהיה זאת שתסייע להן
מבחינה פיזית, בשל האינטימיות הרבה הנדרשת בטיפול
והחדירה המביכה לפרטיות של ההורה. אך הסיוע הפיזי
להורה המזדקן אינו רק טכני אלא כרוך גם בתמיכה
רגשית, בגלל התחושה הקשה המתפתחת אצל ההורה
עקב חוסר האונים שהוא חש עם ירידת יכולתו לסעוד את
עצמו, ועולה השאלה: האם להורה יש חלק בבחירת הילד
שיסייע לו, שיוביל את הטיפול הרגשי בו? האם ההורה
מעביר באופן פסיבי או אקטיבי מסר ישיר או עקיף מתוך
היכרות שלו עם ילדיו ועם יכולותיהם, מי יהיה זה שיהיה
קרוב אליו ויסעד אותו בפעילויות השונות להן הוא נדרש
בעל כורחו?
פינת ההורות - איריס ברנט מארחת
ביקשתי תגובה ראשונה מעמיתי, הפסיכולוג תמיר פראוי, פסיכולוג חינוכי מדריך,
מנהל תחנת יפו בשפ”ח תל-אביב - יפו, אשר מלווה כיום את אביו הסיעודי בהזדקנותו.