41 / 68
פסיכואקטואליה
41
שלו, בין אם הוא משמיע אותה בפועל ובין אם היא משתמעת
לצאצא הבוגר שלו - היא מה שסודק את ההשקעה הגדולה
שלו בהישגיו הבוגרים, ומה שנראה לו כגוזל ממנו אנרגיה
בהישרדות היומיום. הבוגר רוצה שיסייעו לו, שיאכילו אותו,
שיאפשרו לו ללהטט חיים תובעניים מחד ושאפתניים מאידך,
מבלי להודות למסייע לו בהרגשה ולא רק במילה. תלות יכולה
להיתפס, בטעות, כהקטנה עצמית, והכרת תודה יכולה,
בטעות, להיתפס כהודאה בכך. במצב זה, תחושת הטורח
מועצמת דווקא דרך ניסיונות להקטנת השותף המבוגר,
שערכו או צרכיו צפים ועולים שוב ושוב.
כשהורה זקן באמת, מוגבל, מאבד מעצמאותו וזקוק לתמיכה
רפואית ותפקודית שוטפת, כשלפעמים מדובר יותר בסבו
וסבתו של ההורה הבוגר ופחות בהורה שלו, כמות האנרגיה
הזמינה כמובן פוחתת.
אנשים צעירים, גם
הורה-ההורה כמטרה להאשמה וכעס:
כאלה שטרם הקימו לעצמם תא משפחתי משלהם וגם אלה
שכבר הקימו אותו, משמיעים לעיתים תכופות האשמות
כלפי הוריהם - “בגללך!”. קולו המאשים של אדם צעיר
כלפי ההורה שלו בא להתדיין עם הורה-הילדות שלו: “לא
ראית/ם אותי!”. אב שבתו בקשה שהוא ואמה יבואו לדבר עם
הפסיכולוגית שלה, שהזמינה אותם, סיפר שבשיחה זו עלתה
הטענה המרה של הבת כלפיהם כהוריה על כך שבילדותה
הם שיחקו אתה יותר מדי משחקי קופסא. האבסורד
שבטיעון הזה, שהאב התייחס אליו ברצינות - יכול לשקף
לנו את הנורמה שנוצרה ש”ההורים אשמים”. ארצה לראות
בכעס ובטרוניה שמפנים בוגרים כלפי הורים המזדקנים ניסיון
) כדי
2015 ,
“התבגרותי” לסלק את “צילו של ההורה” (ירום
להזדקף כבוגרים בעצמם, אבל לא רק.
כעס הוא רגש המעניק לבעליו תחושת עוצמה, והורה מזדקן
הוא מטרה נוחה, גם כשיש סיבות מוצדקות לכעס כזה, הן מן
הילדות והן מן הבגרות. אדם בוגר שהוא הורה בעצמו כיום,
במקרים רבים הוא עמוס ומתוסכל, עייף ומבולבל, מתקשה
לספק למשפחתו הצעירה את צרכיה הבסיסיים, כאשר מה
שבסיסי נחשב גם קורת גג וגם אבזור עדכני, נסיעות לחו”ל,
וחינוך מגוון והישגי. הכל בסיסי. הכעס על ההורה יכול להיות
פורקן לתחושת תסכול וקושי בחיי היומיום - להתפרנס,
להיות הורה טוב יותר מן ההורים שהיו לו ומן ההורים בקבוצת
הווטסאפ של הגן או הכתה.
הנורמה להאשמת הורים עלתה, לדעתי, מתוך הספרות
הפסיכואנליטית שבוחנת את תפקיד הילדות המוקדמת
והטבעת דפוסי הקשר הראשוניים בהתפתחות האישיות
הבוגרת. הכעס של הדור הצעיר כלפי הוריו נתפס כרגש
מהותי, שהובהר כשפרויד ניסח בראשית המאה העשרים
את הדרמה האדיפאלית והיא הפכה לאבן-יסוד בתובנות
הפסיכולוגיות הרחבות: הבן רוצה להיפטר מאביו כדי לזכות
באמו, כך שהיא כמושא התשוקה והתלות שלו - תעמוד כולה
לרשותו והוא לא יצטרך להתחלק בה, ואילו הבת תסלול לה
דרך אל ליבו של האב, לתמיכה והתפעלות. אלא שהתרבות
האישית, המשפחתית והחברתית צריכה ויכולה, לדידו של
,
Freud 1924
פרויד, להתמודד עם האתגרים הבין-דוריים (
ועוד). הוא מציין שהיחלצותו של האדם הבוגר מסמכות הוריו
“היא אחד מהישגי ההתפתחות הנחוצים ביותר, אך גם מן
). משמע, ההיחלצות
319 ’
, עמ
1909 ,
הכאובים ביותר” (פרויד
מצל הסמכות של ההורה היא מטלה אוניברסאלית, והכעס
יכול להיות חלק בלתי-נפרד מן הצורך של המתבגר והבוגר
גם כיום לתת תוקף לקול שלו, כאלטרנטיבה לקול ההורה
שלו. אלא שצל ההורה הוא עדיין בחזקת הפנמה שצריך
להכיר בה כדי להיחלץ מן הצל ההורי, במקום לתקוף אותו.
כך ינהג אדם בוגר, אלא אם כן התסכולים בחיי היומיום שלו
יבקשו להם כתובת רק לפורקן, ללא תובנה משלימה.
) ראתה את השנאה הילדותית
Klein
,
1928
מלאני קליין (
כמרכיב בלתי-נמנע במצבו של התינוק חסר האונים התלוי
באמו/בהורה שבידיהם היכולת לגונן עליו, כשהוא מפצה
עצמו דרך פנטזיה ילדותית לבעלות על היכולת הזו, כמו
גם כחיוניות הדרושה למטלת החיים. בדרמה המשפחתית
הכעס והשנאה הם כנראה מרכיב מובנה בתלות ההדדית,
) ראה דווקא את השנאה
Winnicott, 1947
שכן דונלד ויניקוט (
של ההורה כרגש טבעי כאשר כל כך הרבה אחריות מונחת
על כתפיו בטיפול בתינוקו הקטן. העמדה הפסיכואנליטית
ש”ההורה אשם” והזעם הילדותי של הילד כלפי ההורה שלו
הוא עניין מובנה שההורה צריך להכיל ולעבד - הפכו כנראה
את האשמת ההורים לעניין תרבותי ממשי ורווח, לא עוד
פנטזיה ילדותית לעבד אותה ולהתבגר ממנה.
כעס, למשל כמו זה של בוגר שהוא הורה - הוא רגש אמורפי
שצריך לפרק אותו למרכיביו. ישנן באמת שגיאות חינוכיות
שהוריו עשו בגידולו כילד, ובהווה אפשר להצטער עליהן,
אבל אי אפשר “להחזיר את הגלגל אחורנית”, גם לא על-ידי
כעס; אפשר להתמודד כסובייקט בוגר וכשותפים בוגרים.
כעס יכול לשמש מפלט נוח לרגשות סתומים אחרים שאדם
בוגר שהוא הורה לילדים יחוש כמעט בוודאות כיום: של
תסכול ובלבול, של פחדים מעתיד לא נשלט כיום ושל רצון
ליהנות מחייו בהווה, לא לראות עצמו תחת צל הוריו כ”מקריב
קורבן” (אלא כמי שבחר בהורותו). במצב זה ההורה של
הבוגר יהיה מטרה נוחה לתסכול וכעס, מכיוון שהוא כבר
יותר חלש משהיה בילדותם של בנו ובתו; הוא בן-משפחתו
וזמין כמטרה ל”שפוך עליו” זעם. ילדים קטנים אומרים