55 / 68
פסיכואקטואליה
55
פרופיל אישי
צלם: רפי קוץ
את ההתמחות הקלינית עשיתי בבית הספר לרפואה על שם
איינשטיין בניו יורק. במהלכה נתקלתי במטופלת מאושפזת עם
אישיות רבת פנים, והייתה זו חוויה מדהימה ומרתקת. העברתי
לה מבחנים פסיכולוגיים (לכל אישיות לחוד, ההבדלים היו
דרמטיים) והחלטתי לפתח את המפגש איתה לעבודת דוקטורט,
שבמהלכה עקבתי אחרי התפתחותה לאורך זמן וכן העברתי
מבחנים לכל בני משפחתה, בחיפוש (אפקטיבי) אחר מודלים
לכל אחת משתי האישיויות המנוגדות שלה, ובניסיון להבין את
הרקע המשפחתי הטראומטי שהוליך לדפוס הדיסוציאטיבי.
לאחר הגשת הדוקטורט החלטתי לעבור הכשרה פסיכואנליטית.
באותן שנים המכונים הפסיכואנליטיים ה"רשמיים" בארצות
הברית הכשירו רק רופאים פסיכיאטרים (בניגוד גמור להשקפתו
של פרויד), ולכן חיפשתי מסגרת חלופית. המסגרת שמצאתי
הייתה תוכנית הפוסט־דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה
באוניברסיטת ניו יורק. תוכנית זו, הפעילה גם היום, איננה (בניגוד
לקונוטציה הרגילה של פוסט־דוקטורט) תוכנית מחקרית, אלא
תוכנית הכשרה טיפולית בגישה פסיכואנליטית. הדגש שלה
הוא על ריבוי מודלים, פתיחות לכיווני מחשבה שונים (באותן
שנים - פרויד, סליבן, פרום, תאוריות יחסי אובייקט, פסיכולוגיית
העצמי ועוד), וראיית הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה כרצף ולא
כדיכוטומיה. התלמידים היו תמיד מעורבים בניהול התוכנית
ויכלו לבחור מורים ומדריכים מכל גישה בתוכה, והאופי הפתוח
והלא היררכי שלה השפיע עלי מאוד. לאחר סיום הלימודים
חזרתי לארץ ועברתי הכשרה פסיכואנליטית שנייה במכון
הפסיכואנליטי בירושלים. הכשרה זו אף היא תרמה לי רבות, אך
עוררה בי ביקורת בשל המבנה המסורתי וההיררכי יותר שאפיין
אותה אז, מבנה שברבות השנים פעלתי בהצלחה (יחד עם
עמיתים רבים שהיו שותפים לרצון בשינוי) לריכוך שלו ולפיתוח
אקלים פתוח יותר במכון.
מהן נקודות בהתפתחות העמדה הטיפולית הספציפית שלך
שמאופיינת בחשיבה מחוץ לקודים נוקשים, ובגורמי ההשפעה
.
שהובילו לכך
התוכנית שלמדתי בה בניו יורק ודאי השפיעה עלי כפי
שתיארתי, ואין זה מקרה שבמסגרת זו נוצרה ברבות השנים
הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, שאף היא עוררה בי עניין
ושמחתי לתמוך בה (אף שאני מסתייג מהאפשרות שתהפוך
לאסכולה בפני עצמה, ונראה לי חשוב שכמטפלים נישאר
פתוחים למודלים תאורטיים מגוונים). אולם עוד לפני
ההכשרה המקצועית, מאז ומתמיד הייתה לי נטייה להתנגד
לסמכותנות, וכבר כתלמיד בית ספר וכחייל בצה"ל ביטאתי
לא פעם ביקורת וספקנות ביחס להשקפות מקובעות
ולדרישות לצייתנות והליכה בתלם. בילדותי חוויתי בבית
סובלנות ופתיחות, וציפיתי שיתייחסו אלי באפן שוויוני וענייני
גם כילד וכתלמיד. גם ההשקפות הפוליטיות שלי היו תמיד
ספקניות ביחס לממסדים ולקונצנזוסים מכל הסוגים.
בעיניי, זהות טיפולית מוצלחת נוצרת תוך חיפוש קול אישי
אותנטי וסגנון עבודה שמתפתח "מבפנים", ולא על סמך
חיקוי, צייתנות והפנמת "מה שמקובל", שבעיניי יוצרים סיכון
של התפתחות "עצמי טיפולי כוזב", בפרפרזה על המשגתו
החשובה של ויניקוט.
תאר התפתחות עמדתך כמדריך. תהליך ההדרכה - דיאלוג?
הורות?
ברוח מה שתיארתי, חשוב לי מאוד לא לכפות על מודרכים
את השקפותיי ודרכי עבודתי שלי, ולכבד את החיפוש שלהם
אחרי מה שנכון להם ולמטופלים בכל דיאדה טיפולית. בעיניי,
הפסיכואנליזה נוצרת מחדש בכל דיאדה כזו, ומאמץ "לעבוד
נכון" לפי סטנדרטים קבועים מראש מסכן גמישות זו. בה בעת,
אני משתדל לחשוב יחד עם כל מודרך ומודרכת על ההשפעות
הרגשיות של כל התערבות שלהם על המטופל המסוים, כדי
להבין מה אפקטיבי מבחינת קידום התהליך הטיפולי ומה עלול
להיות בומרנג שיחבל בתהליך. כללי האתיקה הם חיוניים, אך
מעבר לשיקולים אתיים (התחשבות מרבית בצורכי המטופל
ככל שאנו מבינים אותם, הימנעות מכל מה שעלול להיחוות
כניצול על כל גווניו, מהפרת אמון, הפרת הסודיות וכן הלאה),
בעיניי אין בטיפול פסיכואנליטי חוקים מוחלטים.
ספר לנו על הקשר עם פולין, על השואה, על המניעים שעמדו
ביסוד עבודתך כיו"ר הוועדה לפיתוח החברה לפסיכואנליזה
בפולין.
יחד עם הזהות הישראלית שלי, יש לי גם היום זיקה לתרבות
הפולנית העשירה, לשפה הפולנית, ולקרובי משפחה
שזוהי מולדתם. שמחתי כאשר הוצע לי מטעם ההתאחדות
הפסיכואנליטית הבינלאומית להיות מעורב בכינון מחדש של
הפסיכואנליזה בפולין, לאחר שנפגעה קשות בעת הכיבוש
הנאצי (רוב האנליטיקאים המוקדמים בפולין היו יהודים, רובם
נמלטו ואחדים נרצחו) ו"ירדה למחתרת" בשנות השלטון
הקומוניסטי שהתייחס אליה בחשדנות. במשך קרוב לעשור,
, נסעתי לפולין פעם־פעמיים בשנה
21־
בראשית המאה ה
להרצאות, סמינרים והדרכות, ומדי פעם אני חוזר לשם גם
כעת. פרט לביקורים, אני מקיים הדרכות טלפוניות שוטפות