51 / 68
פסיכואקטואליה
51
בתרגומם של י' גראוזה וח' קלעי זה אף נשמע חותך יותר:
"היודע לא ידבר
המדבר לא ידע.
...
)96 '
, פרק נ"ו, עמ
1973 ,
זה קרוי אחדות מסתורית". (לאו־צה
כלומר, הדאו, האחדות, מאופיינת ככזו שאי־אפשר לדבר עליה,
כזו המצויה באפלה, במסתורין, בערפל, ומכאן שאם נתפתה
לדבר עליה נסמן את עצמנו כ"לא יודעים".
ההכרה בכך שהאחד או אלוהים אינו ניתן להמשגה וחומק מכל
הגדרה מוכרת לנו גם מהדתות המונותאיסטיות, ומקבלת ביטוי
תהילה".
דומיה
חד בתהילים סה ב: "לך
אך ההכרה הזו אינה גומלת אותנו מהתשוקה לדבר, וכך נולד
הפרדוקס שבו למרות שעצם הדיבור מפר את תודעת האחדות,
וממסמס כל רסיס חוויה של אחדות, ישנה תשוקה לתת לה ביטוי
וקיום בדיבור. בשבריר השנייהשלפני הדיבור התודעה יכולה עדיין
להיות אחת עם מושאה, אך ברגע שבו אנו מדברים, השפתיים
נפרדות (זו אינה שפה אלא שפתיים...), הפה נפתח ו"דבר" חומק
החוצה. ומיד ישנו "דובר" וישנו הדבר שעליו מדברים, וישנה
המילה (בלשון ימינו: מסמן ומסומן).
לאו דזה בפרק מ"ב מתאר זאת כך:
"דאו מוליד אחד
אחד מוליד שתיים
שתיים מוליד שלש
)82 '
, עמ
1973 ,
שלש מוליד את רבוא הדברים". (לאו־צה
וואנג בי, הפרשן הגדול של לאו דזה, מבאר: "... לאחד אפשר
לקרוא 'אינסוף', משקראנו לו אחד, האם נוכל עוד לומר שאין
מילים? יש מילה ויש אחד, האם נוכל עוד לומר שאין הם שניים?
מהאחד והשניים נולדים השלושה ... לכן ריבוא הדברים נולדים
הערה א').
74 '
, עמ
2007 ,
ואני מכיר את אדונם" (לאו דזה
האחד הוא האין, אין בו מובחנות ולא ניתן לדבר עליו. כפי ששמענו,
עצם הדיבור עליו מעביר אותנו לדואליות וממנה היישר לריבוא
הדברים, לפרטי הפרטים מהם מורכב היקום, מהם מורכבת
מציאות חיינו והווייתנו הפנימית.
במובן מסויםהדיבורהוא זהשמכונן את "היש", אתעולםהתופעות
כפי שהוא נגלה לנו. באמצעות הדיבור אנו יכולים לנשום לרווחה:
יצאנו מהעמימות, מהערפל ומהדומיה. יש במה לאחוז. באמצעות
החושים אנו קולטים רשמים שונים המתגבשים לאובייקטים, אנו
קוראים להם בשמות, מסמנים אותם וצוברים ידע. בידע הזה יש
אבחנות ברורות, וכאשר - שוב באמצעות השפה - אנו מתקשרים
בינינו, נוצרים צירופים חדשים ואיתם מבני תודעה ומשמעות, וכל
אלה הופכים להיות נכסים מנטליים שניתן לאחוז בהם. קרקע
בטוחה להישען עליה.
במילים אחרות, הפירוק וההפרדה אומנם משכיחים ומרחיקים
את חוויית האחדות, אך הם מעניקים לנו בהירות, גבולות ומידה
של שליטה. אנו יודעים, ויותר מכך, אנו "יודעים שאנחנו יודעים".
תחושת הריחוף העוברי מתרחקת. האינדבידואליות מתגבשת
וסימני ההיכר שלה ברורים. אנו עומדים יציבים יותר, נבונים יותר...
ומעט בודדים.
ייתכן שבנקודה זו התהוותה ההפרדה הדואליסטית המחמירה.
הבחנה שבראשיתה לא הפרידה בין גוף ונפש אלא בין מה שהוא
בר המשגה לבין מה שעל פי מהותו אינו בר המשגה; בין תוכני
תודעה הנתונים בקשרים סיבתיים וכלולים במודל רציונליסטי
(חשופים לעיניו של כל מתבונן "אובייקטיבי"), לבין תוכני תודעה
המופיעים בחוויה מיסטית. ויליאם ג'יימס, בספרו "החוויה הדתית
לסוגיה", הצביע על כמה סימנים המאפיינים את החוויה המיסטית.
הראשון בהם הוא: "שאין להביעה במילים ... מכאן שרק מי שזכה
למצב זה דרך חוויה בלתי־אמצעית מכיר את איכותו: אך אין
הוא יכול למסור אותו, או (למסור) על אודותיו לזולתו..." (ג'יימס,
). בכך הוא דומה למצב הרגשה. וסימן שני:
250-249 '
, עמ
1969
בעיני בעל החוויה המיסטית זה אינו רק מצב הרגשה אלא גם
מצב ידיעה "שבו מתגלים לאדם מעמקי אמת כאלה, שאינם
,1969 ,
כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי", הרציונלי ( ג'יימס
). כלומר, ישנו מרחב תודעה פנימי, מרחב העוסק באחד
250 '
עמ
או באחדות, שהן החשיבה הרציונליסטית (סיבתית) והן השפה
עצמה אינם יכולים לייצג אותו.
לדבר על אחדות.
התשוקה
כאן שבה ועולה השאלה מה מקור
ואני מבקשת להפנות את תשומת לבנו למילה: אחדות.
לפני שנים לא מעטות כשהמינוח גוף־נפש החל לחלחל למרחב
הטיפולי, מסמן את כניסת הגוף לשדה הטיפול הנפשי, חשבתי
על כך, שמנקודת מבטה של הרפואה הסינית זו בשורה קטנה,
מפני שהם מעולם לא היו נפרדים. ולמען האמת ניתן לומר, שגם
בארצות המערב לא נצפתה נפש מגיעה לקליניקה ללא חיבור
לאיזה גוף...
זה לא מפני שברפואה הסינית לא מבחינים בין איברים פיזיים
לתנועות רגשיות, גם אם המינוח שונה מאשר אצלנו, אלא מפני
שהן אלה והן אלה נחשבים כענפים שונים או פירות שונים
המתפתחים על עץ אחד. במילים אחרות, ישנו "שלישי" הנקרא
צ'י, חיוניות, והוא נמצא מאחורי כל גילויי החיים, הן הפיזיים
והן הנפשיים, ואם כך, ניתן לראות את הצ'י לא "כשלישי" אלא
" הקודם להם. מטא־תאוריה כזו מעלה את השאלה האם
אחד
כ"
היחסים בין הגוף לנפש יפורשו כאחדות או כאי־נפרדות? כלומר,
כמצב שבו הם כרוכים זה בזה, נתונים זה לצד זה אך בכל זאת
מתקיימים כשניים שונים.
פסיכולוגים יוצרים