52 / 68
2019
אוקטובר
52
פסיכולוגים יוצרים
מדואליזם לאחדות
בספרו, יורי סלע בוחר לדבר על המפנה
בפסיכואנליזה, ואני רוצה להתעכב על משמעותה של בחירה זו,
בהינתן אי־האפשרות שהצבענו עליה לדבר על האחד. אך עוד
קודם אחזור ללאו־דזה ולפרדוקס המונח בעצם כתיבת הדאו
פרקים, ומילות הפתיחה שלו בפרק
81־
דה צ'ינג. הספר בנוי מ
הראשון מצביעות על מגבלתו המהותית של הדיבור:
"דאו, אשר תוכל להגדירו,
אינו דאו נצחי.
שם, אשר תוכל לכנותו,
)29 '
, פרק א', עמ
1973 ,
אינו שם נצחי." (לאו־צה
ואחריהן נפרשים פרקי הספר שבהם הוא חוקר ומדבר על הדרך
והסגולה, על הדבר, שכפי שהוא מעיד, לא ניתן לדבר עליו באופן
ממצה. ואז, בפרק האחרון, הוא אומר במעין סיכום הנאמן לדברי
הפתיחה:
"דברי אמת אינם יפים,
)123 '
, פרק פ"א, עמ
1973 ,
דברים יפים אינם אמת..." (לאו־צה
אם כך, מה מניע את הכתיבה על דאו? הרי במהלך הספר כולו
לאו דזה אינו נוטש לרגע את המודעות לחלקיותה של הידיעה,
ולמגבלות הדיבור. כלומר, לחוסר האפשרות לומר דבר ממצה
על הדאו, על האחד. היכן נולדת התשוקה בכל זאת לדבר, ומה
דווקא במילים את מה שלא ניתן לומר?
לומר
מקור ההזדקקות
זההמקוםלהזכיראתהתכונההשלישיתשג'יימסמציין כמאפיינת
את החוויה המיסטית: "ארעיות ... מצבים מיסטיים אינם יכולים
להמשך זמן רב. חוץ מבמקרים נדירים אין הם נמשכים למעלה
מחצי־שעה או שעה ... ומשעברו גבול זה הרי הם שבים ונבלעים
.)250 '
, עמ
1969 ,
בתוך צורה פגומה..." (ג'יימס
שלוש התכונות של החוויה המיסטית, או של החוויה הבלתי
אמצעית המעוררת בנו את האינטואיציה בדבר קיומה של אחדות,
מותירות את האדם במקום מתעתע. מצד אחד, החוויה שעבר
קיימת בתוכו כאירוע יקר שאין דומה לו, או כהתחוורות של אמת,
ומצד שני, הוא יתקשה מאוד לחלוק אותה במילים באופן שיהפוך
את הזולת לשותף בחוויה. גם בינו לבין עצמו, המעבר החד שהוא
עובר, בשיבה מאותה חוויה מפעימה וייחודית לשגרת היומיום,
מותיר אותה כחלקה נפרדת בתודעתו.
. לדעת שמה שאנו מבקשים
נולדת התשוקה לדבר על אחדות
כאן
לומר אי־אפשר לומר, ובכל זאת: נאמר! מפני שהמילים אינן
משרתות רק המשגה מרשימה או כושלת, הן גם משמשות כעדות
ותיקוף לדבר שהיה. משב התודעה הזה אולי חלף, או בלשון שיר
השירים: "דודי חמק עבר" אך הוא נוכח בתוכנו, ולפחות את צילה
של חוויית האחדות אנו מבקשים לקיים. החוויה עצמה חומקת
אך אנו יכולים לאסוף את השיירים שלה, את העקבות שהותירה,
לשרטט את קווי המתאר שלה בשדה ההכרה, ולחלוק אותם עם
זולת קשוב. הכישלון המובנה בעצם הדיבור על אחדות, אינו נוטל
את החדווה מעצם ההתכנסות להרהורים על אודותיה, ולציור
). והרהורים אלה אינם
1980 ,
שלה באמצעות סמלים (שלום
רק מהדהדים את החוויה שהייתה, או את תכניה הפנימיים או
האישיים של התודעה, הם גם מקרינים ומשפיעים על האופן שבו
אנו תופסים מכאן ואילך את עולם התופעות הגלוי לנו. ההתבוננות
בעולם שיש בו נפרדות או דואליות מתוך הכרה באחדות שקודמת
לו, היא השראה הנותנת לתופעות עצמן (לריבוי) משמעות אחרת.
האזכור של שיר השירים אינו מקרי. הבחירה לדבר על אחדות
היא במהותה העמוקה מהלך ארוטי - ההשתוקקות לגעת במה
שאינו מושג. לכמיהה הזו יש חיים משל עצמה, והיא אינה תלויה
בשאלה: מה בסוף נשיג?
אני מרשה לעצמי לשער שתשוקה כזו עומדת מאחורי הבחירה
הלא פשוטה של יורי סלע לעסוק בספרו במפנה מדואליזם
לאחדות, ולא רק במפנה מדואליזם לאי־נפרדות.
את פרק הדברים האחרון אני רוצה להקדיש למעשה הטיפולי,
לאופן שבו סוגייתהאחדות והדואליות רלוונטית ונוכחת בקליניקה,
כמו גם התשוקה לדבר.
ציינתי קודם, שעדיין לא נצפתה נפש מתדפקת על שערי
הקליניקה ללא גוף, אך בהחלט פגשנו אנשים שנפשם וגופם זרים
זה לזה, ולכאורה לא מתקיימת כל זיקה בין חוויותיהם הרגשיות
לתחושותיהם הגופניות או לעצם נוכחותם בגופם. הנרטיב של
הנפש נתפס כעתיר משמעות ומזמין התבוננות מעמיקה, ואילו
הגוף, בעיקר כשהוא שקט ואינו מייצר מצוקות, "סתם נמצא שם".
מודרכת שלי, פסיכולוגית קלינית שלמדה גם פסיכותרפיה
צריכה
גופנית, הגיעה בתחושת דחיפות לפגישת הדרכה: היא
לדבר על מטופל שעד כה לא הביאה להדרכה. המטופל נמצא
אצלה בטיפול למעלה משנתיים, מגיע לכל פגישה כשהוא עולה
על גדותיו, עם רשימת דברים שעליהם חשוב לדבר. החיים
סוערים ומאתגרים, ותמיד יש משהו שצריך להבין, עכשיו!
ולעיתים קרובות להתיר ולהרגיע. המטופל אוהב ויודע לדבר,
מעריך את ההקשבה שלה, וכאשר הוא נותן לה לדבר, הוא בולע
כל פירוש. הוא לא מפספס פגישות. רווק באמצע שנות השלושים,
אקדמאי. נמשך לדיונים אינטקטואליים. לשאלתי מה התחושה
שלה בפגישות, היא אמרה שעבורה זה שונה מכל טיפול אחר.
היא מתארת תמונה שבה הם כאילו עולים בכל פגישה על קרון
רכבת. לפעמים הנסיעה נינוחה, לפעמים מהירה, לפעמים מאוד
מהירה... תמיד עוצרים בחדות ונפרדים על הרציף.
שאלתי אם היא נושמת בפגישות? "קצת... אבל ברור, שיחד הם
לא נושמים..."
ומה ייצר כעת את תחושת הדחיפות? - לקראת סוף פגישתם