58 / 68
2019
אוקטובר
58
"מלאכותית". שכן לדבריו בעיה "מלאכותית" זו עומדת בסתירה
לפרקטיקה המקובלת בתביעות נזיקין. לדבריו, במצב הדברים
הרגיל בתיקי נזיקין, כאשר נדרשת חוות דעת מומחה בתחום
הנפשי, הוא לא נזקק לתוכני הרשומה הפסיכולוגית.
הבעיה "מלאכותית" לקביעת השופט גם משום שחוות
הדעת שהוגשה על ידי פסיכיאטר של התובעת לא נזקקה
ולא השתמשה ברשומות הטיפול הפסיכולוגי או בחוות דעת
פסיכולוגית אלא הוגש רק מכתב לגבי עצם קיומו של טיפול
פסיכולוגי. לפי פסק הדין של השופט עמית, עדות של מומחה
מטעם הנתבע לא יישמע בדרך כלל בדיון בתיקי נזיקין במקרה
של בקשה לתיעוד רפואי עודף על זה של המומחה מטעם
התובע.
היש בפסק הדין החדש הלכה כללית חדשה
לעניין החיסיון הפסיכולוגי?
לדעתי התשובה לכך שלילית. הסוגיות המשפטיות שנדונו
בפסק הדין, של הליכים אזרחיים והליכי גילוי בהליך המשפטי,
לא צריכות להטריד פסיכולוגים.
מבחינת החיסיון הפסיכולוגי, מקרה זה הוא אחד מני רבים
מסוגו שבאו ויבואו בפני בית המשפט. לדעתי מקרים רבים
יותר לא מגיעים אפילו לבית המשפט, ומסתיימים בוויתור על
החיסיון או בהסרתו ללא דיון משפטי של ממש. לפי פסק הדין
הבעיה במקרה זה הייתה רק מלאכותית, ועוד "ימים יגידו". מכאן
שאין לפנינו פסק דין שמורה הלכה כללית חדשה אלא מספר
אמירות. אמירות אלה מצריכות עיון ודיון ועוד נשוב אליהן.
ואולם לדעתי לגבי החיסיון הפסיכולוגי הכלל המשפטי נותר
בעיקרו כפי שהיה. לאמור, שוקלים בכל מקרה ומקרה את
השיקולים הרלוונטיים על פי "מקבילית הכוחות" ומחליטים
מה גובר על מה. אין לנו כלל אחד ופשוט שעל פיו ניתן לדעת
מראש מתי תישמר הסודיות ומתי לא. יש שיקולים לכאן ולכאן
המצריכים יישום בכל מקרה ומקרה, ומטבע הדברים יהיו לעולם
מחלוקות לגבי האיזון הראוי בין השיקולים.
לדעתי אין זה מפתיע. ניתן היה לצפות שכך יפסקו, שכן זו
הוראה מפורשת של החוק עצמו.
לפקודת הראיות [נוסח
50
כך קובעת הוראות החוק בסעיף
:1971-
חדש], התשל"א
"(א) פסיכולוג-מומחה ... אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע
לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג
והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל
או
מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון
שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית
צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".
נוסף לכך, לדעתי יש לציין את גבולות ההלכה שנפסקה. פסק
הדין מוסב על פרוצדורה והליכי גילוי במשפטים אזרחיים.
הפסיקה איננה על משפטים פליליים שבהם לדעתי על פי רוב
מוסר החיסיון הפסיכולוגי מן הטעם שיש להגיע לחקר האמת.
אני מציע להיות ער לכך.
כב' השופט יצחק עמית ראוי להערכה על עומק המחשבה
שלו ועל ההבנה שהוא מגלה בדבר הצורך לשמור על החיסיון
הפסיכולוגי. הדבר בא לידי ביטוי בעבר במאמר שכתב בספר
קיטאי ובפסקי דין קודמים שלו. אקווה ששופטים נוספים וכן
הממונים על חקירות המשטרה יאמצו גישתו. ועדיין נותרו אי־
ודאות ועמימות רבה ואין לדעת בשעה שמטופל נזקק לתמיכה
פסיכולוגית אם יכול הוא לפתוח סגור ליבו מבלי שסודותיו
הכמוסים ביותר והרגשיים ביותר ייחשפו.
בראייה שלי, אין חידוש עקרוני בפסק הדין מבחינה זו שאין
חובה למסור תרשומת אישית של פסיכולוג. כך אני מייעץ
לפסיכולוגים מזה שנים רבות וכך נכתב בכללי האתיקה של
הפ''י. בית המשפט מסתמך על כך. בית המשפט מפנה לכללי
האתיקה של ועדת האתיקה של הפ''י ולמאמרים קודמים
וגם למאמר שכתב כותב שורות אלה בכתב עת זה, "החיסיון
הפסיכולוגי ומה שנותר ממנו והיכן בכל זאת ישמור הפסיכולוג
.)2015
תרשומת אישית" (פסיכואקטואליה, אפריל
עוד אבקש להעיר כי פסק הדין מדבר על החיסיון של
"הפסיכותרפיסט". דומני כי שימוש בביטוי זה איננו מתאים, שכן
הוא רחב יתר על המידה ומחריף את הבעייתיות סביבו. לעניות
דעתי, "פסיכותרפיסט" שאינו מוסמך לעסוק במקצוע בריאות
או מקצוע מוכר בחוק לא זכאי לחסות תחת הגנת החיסיון. אינני
רואה בסיס בחוק לחיסיון לפסיכותרפיסטים שאינם פסיכולוגים
ואינם מוסמכים לעסוק במקצוע על פי חוק, כמו עובדים
סוציאליים.
מה עוד למדנו מפסק הדין
בפסק דינו אמר השופט עמית גם דברים מעניינים לגבי שימוש
בתרשומות פסיכולוגיות בתביעות של נפגעי תאונות דרכים.
השופט סקר את הסוגיה מפסקי דין קודמים, ובפסק דין קודם
שלו כתב:
"בתיקי נזיקין קיימת פרקטיקה, לפיה התובע חותם על כתב
ויתור סודיות רפואית (וס"ר) על מנת לאפשר לנתבע לגלות כל
חומר רפואי הרלוונטי לתביעה, בין היתר, כדי לאפשר לנתבע
להגיש חוות דעת שכנגד (ובתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי
הפינה המשפטית