33 / 68
פסיכואקטואליה
33
הגוזלים קוראים לבוגרים, הרווקים צווחים זה לעומת זה, וזה על
זה, ברם לנוכח התן, דממה, אטימות, הופעה של הכחשה. אין
לי ספק שכל אורניתולוג מתחיל יקרא את ההתרחשויות הללו
באופן אחר בהעניקו מובן מדעי מוסמך לנוהגם של העגורים.
בנקודה זו נוכל להישען על דבריו המדויקים של פרויד: ״אנחנו
היטב יודעים כיצד היחיד מגיב לפגיעות שהציביליזציה ואנשים
אחרים פוגעים בו: הוא מפתח דרגה מתאימה של התנגדות
לוויסות של הציביליזציה ושל עוינות כלפיה. אך כיצד הוא
מגיב לכוחות האדירים של הטבע, של מה שהוא מכנה גורל,
שמאיימים עליו כמו גם על כל אחד אחר? אפשר היה לחשוב
שמצב עניינים שכזה יביא למצב קבוע של חשש חרדתי בתוכו
Freud,
ולפגיעה חמורה בנרקיסיזם הטבעי שלו, ולא כך היא״ (
, תרגום שלי).
1927, p. 20
האדם הופך את איתני הטבע לא לדמויות
רגילות של בני אדם שאיתן הוא יכול
לשאת ולתת כשווה בין שווים - בזה לא
ייעשה צדק עם הרושם שאיתני טבע אלה
מותירים בו - כי אם מעניק להם אופי של
אב והופכם לאלים, מה שלדעת פרויד
איננו רק פרוטוטיפ אינפנטילי כי אם גם
פרוטוטיפ פילוגנטי
לפני מספר שנים הגיעו אלינו ממקומות רחוקים, מעבר להרים
ולימים, כפי שאומרים לילדים כהקדמה לסיפורי זוועה, מראות
של פליטי רעידת האדמה בטהיטי. אי־אפשר שלא לתהות על
הדמיון הרב בין התהלכותם האפתית של אותם פליטים אשר
נשאו בכל תא־איטי של גופם את גזירת המוות ללא התקוממות,
לבין האדישות למראית עין של העגורים לנוכחותו של התן. ללא
כל אותשל התקוממות ככל שמדובר ביחסיהם עם האויב שמכה
בהם פעם אחר פעם, כאשר הוא תמיד ימשיך למצוא אותם שם,
שהרי זו לא הפעם הראשונה ש״זה קורה״ להם. אך לעומת זאת,
ככל שמדובר ביחסים שבינם לבין עצמם: שם הופיעו דיווחים
על ביזה, רצח, גנבה, מאבק, צעקות, האשמות, תלונות, שנאה
ת. כביכול לא נועדה האלימות
ּ
ועוד ועוד, בהחלט לא אפתיו
בין הפרטים אלא כדי להיחלץ מן האפתיה של הנדון למוות.
uncanny
האפתיה החרדתית, המועקה המשתקת לנוכח ה־
כֵחַ בתוכם תמיד, מבלי שאפשר יהיה להתקרב אליו, או
ֹ
של הנו
כפי שאומר פרויד: ״כוחות וגורלות בלתי אישיים - אין אליהם
, תרגום שלי), הללו ייוותרו לנצח
Freud
,
1927, p. 20
גישה״ (
רחוקים.
אבל אם הגורלות האלה, הכוחות האלה, יאוישו בתשוקות
שיסערו כמו שזה בתוך נשמותינו, אם הם יעברו הומניזציה,
אם המוות עצמו לא יהא דבר מה ספונטני, אימפרסונלי, גזירת
טבע, כי אם ביטוי של אקט אלים, רצונו של איזשהו רוע, אם
לתוך העולם יוחדרו ישויות מוכרות לנו מן העולם החברתי, כי
אז אפשר יהיה במידת מה לנשום לרווחה ולהרגיש בבית אף
, ולהתפנות לטפל באופנים נפשיים בחרדה
uncanny
בלב ה־
חסרת המובן שלנו. אפשר יהיה להיחלץ ולו במעט מן השיתוק
ולכל הפחות לזוז מעט.
זה מה שעושה לאקאן כאשר הוא מדבר על דחף המוות כדבר
שנוכח תמיד בין מה שהוא מדבר לבין נוכחותם של אלה הבאים
להאזין לו בסמינר שלו - לדבר על הדחף ולא על המוות זוהי כבר
כשלעצמה תנועה של ״פרסונליזציה״, כל שכן על כך שדחף
זה הוא עניין שבין הדיבור של האחד לבין נוכחותו של האחר.
למעשה, כבר בעובדת הדיבור עצמה ישנה מראש פרסונליזציה,
הומניזציה, של כל מה שייאמר. מצב מוזר לכל הדעות: החיים
בגוף אינם מתקיימים כי אם מתוקף עקרון ההנאה, כך מלמדנו
פרויד. אלא שעקרון ההנאה אצל ההוויה המדברת כפוף ללא
מודע, קרי לשפה. בסופו של חשבון השפה נותרת דו־משמעית:
היא כממלאת מקום לעובדת היעדר היחס המיני כנוסחת יחס
רשומה מראש, ובשל כך למעשה ממסכת, מניחה מסיכה על
פני המוות, אף שהיא יכולה לבטאו כמעין איווי עמוק. האם אפשר
שהדבר שבו הבחנתי אצל העגורים הוא ראיה לכך שאין שפתם
שפה? שכן בשפתם איננו מוצאים הכרה במוות. אך יחד עם כך
אי־אפשר לנו לומר שבשל השפה הזאת שלו יש לו לאדם ידיעה
עדיפה על פני זאת שיש לעגור ביחס למוות. העובדה ששפת
האדם מדברת על המוות אינה ראיה לכך שיש לו מושג כלשהו
לגבי מוות זה. כמובן שאפשר להניח שהשפה באשר היא איננה
עשויה אלא כדי ליטול חלק ב״הדחקה״ של המוות. קשה לאמת
זאת. אנו מפטפטים על מנת שלא לחשוב את המוות, שהרי הוא
בלתי נגיש למחשבה. לכן אולי מה שנשמע באוזני כצווחות ורעש
בלתי פוסקים לא היו אלא פטפוטם של העגורים שעוצמתו לא
הייתה אלא ראיה עקיפה לנוכחותו של התן בקרבם - כלומר,
של מר המוות. כלומר, זו הייתה דרכם שלהם שלא ״לחשוב״ את
המוות. בפסיכואנליזה נקודת המוצא היא אחרת: הסולידריות
היא בין המוות והמיניות. אך זה מבוסס על ההנחה שרק הגופים
שמתרבים באופן סקסואלי הם אלה שכפופים למוות. כלומר,
שאם ישנו קשר בין השפה לבין המוות כי אז הוא יתנסח באופן
הבא: השפה מכחישה את המוות על גבי ההדחקה של היעדר
היחס המיני. ההוויה המדברת מתקרבת במידת מה אל המוות