30 / 68
2019
אוקטובר
30
סיני עם לוחות הברית, הסבלנות של העם מגיעה לקיצה והוא
נראה מיואש ומחליט להפנות את הגב לנביא שלו ובמקומו
יוצק עגל מזהב, זכר לתקופת עבדותו במצרים. למראה עמו
מהלל את פסל הזהב, משה הזועם משליך את לוחות הברית
ושובר אותם. ההמשך ידוע עם הפרק שנקרא "מתן תורה" שבו
מסופר איך לבסוף עם ישראל מקבל את לוחות הברית. כוחו של
הסיפור התנ"כי בכך שהוא ממחיז בדרך ציורית פשוטה וקולעת,
כלומר שאיננו זקוק להרבה מלל והסברים, מכלול תהליכים
נפשיים שקשה מאוד להגיע אליהם מהיותם אפופים במסתורין
של הבראשיתי של החיים הנפשיים. זאת בעצם החוכמה של
המיתוסים, כי דרכם ניתן לחלץ הבנות באופן מיידי ומעמיק
כאחד לגבי תהליכים פסיכולוגיים מורכבים. כזה המיתוס
האדיפלי וכזה גם סיפור "עגל הזהב" שאני מציע להרים
לדרגה של מיתוס. בראש ובראשונה, מיתוס "עגל הזהב" מציג
אירוע נפשי מכונן שעיקרו הפצעתו של אב ארכאי המחזיק
בפונקציה סימבולית. אכן, משה, האב של העם העברי, מחזיק
בלוחות עשרת הדיברות המסמלים את האלוהים שאינו
נראה, באותה מידה שסימבול מציג ומסמל את הדבר שעליו
הוא מצביע וכך הופך אותו לנעלם. כשליח של אלוהים, משה
מחזיק גם בתפקיד של "השלישי", המציב חיץ בדיאדה של
אלוהים והעם העברי. לוחות עשרת הדיברות קובעים את
כללי האתיקה החדשים של העם העברי, ומתוכם חרוטים
האיסור הכפול על מעשה רצח ("אל תרצח") וגילוי עריות
("כבד את אביך ואת אמך"). איסורים שביסוד הציביליזציה
האנושית המתורבת ואשר משוחזרים בפנטזיות של התסביך
האדיפלי אצל הילד.
המיתוס מבקש בעיקר לביים ולהדגיש את דחיית האב הארכאי,
משה, הנתפס כאחראי לוויתור ולאובדן האם הארכאית, מצרים.
הכמיהה הבלתי נדלית כלפי האם הארכאית (מצרים) ורצח האב
הארכאי (משה) מופעים במיתוס בצורה מטפורית סביב חגיגות
פולחן עגל הזהב. משה האב מודח, נרצח באופן סימבולי, ובמקומו
מושם פסל "עגל הזהב". ניתן לדמיין ששיכרון החושים של חגיגת
הפולחן שווה לשחרור רסן של תשוקות פגאניות. כלומר, שחרור
מוחלט ללא כל מעצורים, בלימה או עכבה נגד הדחפים. זעמו
של משה השובר את לוחות הברית מסמן את השבר הנפשי
שאורב לכל מי שחפץ לרצוח את האב הארכאי. מה שהמיתוס
התנ"כי מוסיף ומחדד היטב הוא הסיכון שטמון בכמיהה הבלתי
נדלית אל האם הארכאית, האי־ויתור עליה, הסירוב לאבדה, דבר
שעלול להוביל למעין מצב נפשי של "עבדות מצרים". כלומר,
ליפול קורבן לחוסר נפרדות, לכניעה תחת שלטונו הדיקטטורי
של האימגו של האם הארכאית הבולענית, מצרים. פסל הזהב
מסמן את האשליה הכוזבת שבברק של שלטון שכזה.
, במיתוס היווני הקלאסי של אדיפוס המלך, רצח האב
לסיכום
מיועד להגשים את המשאלה אל האם האדיפלית. במיתוס
התנ"כי של "עגל הזהב" רצח האב הארכאי נעשה כדי להימנע
מלוותר על האם הארכאית ולאבד אותה. מבחינת הרצף
הכרונולוגי, בפילוגנזה האוניברסלית כמו גם באונטוגנזה (תהליך
התפתחות) האינדיבידואלית, המיתוס התנ"כי מקדים את
המיתוס היווני. תסביך אדיפוס המאוחר נשען על תסביך ויתור
ואובדן האם המוקדם, והוא תלוי בו. ואם רצח האב הארכאי
מקבל איזשהו תוקף במציאות הנפשית של הילד או הילדה,
התסביך האדיפלי המאוחר יתקשה להתבסס בנפש ולמלא את
הפונקציה שלו כמארגן נפשי.
הקליניקה העכשווית מפגישה אותנו תדיר עם מצבים נפשיים
מורכבים (נרקיסיסטיים, הפרעות גבוליות, מלנכוליה ועוד)
שבהם התסביך האדיפלי הקלאסי (היווני) איננו עוד כוח משיכה
חזק מספיק כפי שהדבר שכיח יותר במצבים נוירוטיים. אותם
מצבים מעידים על קשיים מסוימים וקיבעונות, בעיקר סביב
האובייקט הראשוני לרבות קושי להשתחרר ממנו, שלעיתים
אינם מאפשרים לפונקציית האב להתגבש בנפש.
1 1
.
ב]). האני והסתם, בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל אביב: דביר.
1923[
פרויד, ז' (תשנ"ט
2 2
.
]). טוטם וטאבו, בתוך: טוטם וטאבו ומסות אחרות. תל אביב: דביר.
1912[
פרויד, ז' (תשמ"ח
3.
Braunschweig D. & Fain M. (1975). La nuit le jour. Paris: Puf.
4.
Botella, S. (2005). L'œdipe du Ca ou œdipe sans complexe. Revue française de psychanalyse, t. LXIX, 5.
5.
Delourmel, C. (2013). De la fonction du père au principe paternel. Revue française de psychanalyse, t. LXXVII, 5.
6.
Freud, S. (1887-1902). Extracts from the Fliess papers, S.E 1: 175-280.
7.
Le Guen, C. (1974). L'œdipe originaire. Paris: Payot.
8.
Spitz, R.A. (1965). The first year of life: A psychoanalytic study of normal and deviant development of objects relations.
New York: international universities press.
מקורות