26 / 68
2019
אוקטובר
26
אלה מאפשרים לילד לכרות ברית עם זולתו לשם קידומו של
הפרויקט האנושי.
לאור כל אותן תכונות כבדות משקל לשם הבנייתה של הנפש על
כל ממדיה, פרויד ראה בתסביך אדיפוס רכיב גרעיני של הנוירוזה
ובהרחבה של הנפש הנורמלית כולה. היעדרותו או היחלשותו
) רב עוצמה עלול להביא
Spitz, 1965
של אותו "מארגן נפשי" (
לפתולוגיות קשות שמחוץ לתחום הנוירוטי.
גלגולו של ניסוח התסביך האדיפלי אצל פרויד
פרויד גילה את התסביך האדיפלי יחסית מוקדם, מתוך
האנליזה האישית שלו וגם על סמך הניסיון הטיפולי שלו עם
מטופליו. בהתכתבויותיו עם חברו פליס, עוד לפני שייסד את
Freud, 1887-
הפסיכואנליזה, פרויד כבר התייחס לתסביך (
). עם זאת, עבר זמן רב (כשלושים שנה בערך) עד
1902
שהשלים את הניסוח השלם שלו (במאמר "האני והסתם" משנת
[פרויד, תשנ"ט]). הרבה נאמר על עיכוב זה בספרות
1923
הפסיכואנליטית, ומבין שלל ההסברים וההיפותזות שהועלו,
נדמה כי מה שבמיוחד הקשה על פרויד היה התסביך האדיפלי
של הבת, שבתחילה הקביל אותו באופן סימטרי לזה של הבן, אם
כי בצורה הפוכה (הבן משתוקק לאימו ומבקש להדיח את אביו,
לרצוח אותו באופן סימבולי, והבת משתוקקת לאביה ודוחה את
האם).
עם הזמן התברר לפרויד שהתסביך של הבת שונה במהותו
ממקביליו אצל הבן. בעת פנייתה אל האב האדיפלי, הבת הייתה
צריכה קודם לכן לוותר על הקשר שלה עם אובייקט האהבה
הראשון שלה: האם. אנו מכירים את גלגולי הדרמה של אובדן
ראשיתי זה אצל הבת. בדומה לכל תהליך אבל, בשלב הראשון
הבת חווה כעס וזעם נרקיסיסטי כלפי האובייקט האבוד, האם
- "את לא זו שנוטשת אותי בשביל משהו אחר, אני זאת שלא
רוצה אותך". לאחר מכן שלב של התנצחות פאלית - "ובכלל אין
לך את מה שלאבא (ולי) יש". שלב זה נמשך עד שלב ההשלמה
עם המצב שבמהלכו הבת מזדהה עם האם ובוחרת להפנות את
אהבתה הנכזבת אל האב - "אז אם כך, אני אתחתן עם אבא".
בשלב זה היא ממירה את האובדן הראשיתי של האם בפנטזיה
אימהית להוליד תינוק, עם האב כמובן, גם כפיצוי על חוויות חסר
("קנאת הפין" בלשונו של פרויד) אך גם מתוך געגוע לקשר
הקדום עם האם. כלומר, המשאלה הכמוסה היא לשחזר את
הקשר האבוד, אך הפעם בינה ובין עצמה, והיא האם וגם התינוק.
אולם מתברר שגם הבן עובר תהליך דומה. גם הבן נדרש לוותר
על אובייקט ראשיתי אנקליטי שכזה עוד לפני שישוב וימצא
באם האדיפלית את מושא אהבתו המקורי. הבן יגלה אותה שוב,
והפעם במסגרת יחסי קנאה ותחרות עם האב.
על אף שיש חפיפה בתהליכים שעוברים הבן והבת, השוני
המהותי בין השניים הוא שכאשר הראשון שב ומוצא, השנייה
נדרשת להחליף: האב במקום האם. כלומר, הבת נדרשת לוותר
על האובייקט הראשיתי והדבר מייעד אותה למזג דפרסיבי,
"למזוכיזם הנשי" בלשונו של פרויד. אצל הבן הוויתור על האם
הראשיתית כאוב פחות, מפני שהוויתור זמני בלבד, והוא יומר
בהדרגה לחרדה נרקיסיסטית של אובדן שלמות הגוף וחשש
לאובדן פוטנטיות. זוהי "חרדת סירוס" אשר מקפלת בתוכה
חרדת אובדן. במהלך הזמן, אם הכול הולך כשורה, הבן והבת
מוצאים איזון נפשי, שלעולם אינו מושג במלואו, בתמיכתו של
המארגן הנפשי של התסביך האדיפלי.
טעות לחשוב שתסביך אדיפוס מבקש
כביכול לכפות חלוקה מגדרית נוקשה
ומפצלת, ודוחף להעדפה למיניות
הטרוסקסואלית ... תפקידו העיקרי הוא
ליצור בנפש מוקדי משיכה ואחיזה יציבים,
מובחנים ומגוונים
ניתן לומר שתסביך אדיפוס של הגרסה היוונית הקלאסית
(השתוקקות לאב או לאם, רצח האב או האם) מהווה כשלעצמו
מעין תחנת סיום אידיאלית שכאמור לעולם איננה מושגת
במלואה (למרבה המזל!), ואשר קודם לה תהליך ארוך ומורכב
שתכליתו ויתורים מסוימים והשלמה עם האובדן הראשיתי של
האם שבראשית החיים, האם הארכאית.
האדיפוס המוקדם על פי הפסיכואנליזה
הצרפתית: האב הארכאי
השאלה מאתגרת: מה תורם לתהליך ההבשלה של התסביך
האדיפלי עד לנקודת הסיום המאוחרת שלו, קרי לגרסתו
היוונית? או במילים אחרות, מה מאפשר לילדה ולילד לוותר
על האם הארכאית? - שאלה זו היא מושא למחקר מרכזי של
הפסיכואנליזה הצרפתית שהעסיק ועדיין ממשיך להטריד
תאורטיקנים רבים. למרות הבדלי הגישות, לעיתים ניתן לזקק
עמדה משותפת לכולם שניתן לנסחה כך: באותה מידה
שקיימת אם ארכאית שבשלב מסוים אמורים לוותר עליה,
קיים בהכרח אב ארכאי שכנראה תורם את חלקו במהלך
הזה. כי ברור מאליו שלאב האדיפלי, שתפקידו העיקרי הוא