28 / 68
2019
אוקטובר
28
to
האם מגלה את העניין האחר (מעבר מהדינמיקה של ה־
). בינתיים הילד כבר לא במקום שבו
to have
ה־
לזו של
be
היה מצוי תחילה, בגן העדן של הקשר הבלעדי עם אימו,
והוא קצת איבד אותה. יחד עם זאת, נראה כי בתמורה הוא
מגלה ממד נוסף, האב, האחר, האחרות. זהו ממד שלישי
המובחן ממנו ומאימו שפותח אותו להשתוקקות אין סופית.
כל המהלך הקריטי הזה עלול להשתבש אִם האֵם תחסום
מהרך את פנייתו לאחר השלישי ותהפוך את הילד לפאלוס
משל עצמה. כלומר, כזה שמיועד לסיפוקים הנרקיסיסטיים
שלה, מצב שלפי של לאקאן עלול לדחוף למבנה פסיכוטי.
3 3 .
) - נקודת ההתחלה
Le Guen, 1974
( "
האב כ"לא־אם
של המשגה זו היא "חרדת הזר" שמתעוררת אצל התינוק
) לנוכח גילוי דבר
Spitz
,
1965
חודשים (
8
בסביבות גיל
קיומו של אדם זר שבשלב הזה עדיין איננו נתפס כישות
מובחנת אלא כ"לא־אם". הלא־אם הוא לא בדיוק האם
מושלכת על הזר, אלא מעין שלילה של
Klien
הרעה של
האם המסמנת למעשה את האובדן שלה. הלא־אם הוא
בעצם המטריצה הראשונה של האימגו הארכאי של האב,
ולכן בדרך כלל בספרות מתייחסים ללא־אם בלשון זכר.
הלא־אם מתקיים אך ורק ביחס לאי־קיום של האם, ולכן
הוא מהווה כשלעצמו מעין איסור עליה בהפיכתה לנעדרת.
ניתן לומר אם כך שהלא־אם הוא זה שמצית את הגעגוע
לאם, או בשפה פרוידיאנית: את התנועה הדחפית אליה.
אם הלא־אם במקור של התנועה הדחפית ראשיתית אל
האובייקט (האם), מנגד הוא גם זה שחוסם את הדחף אל
האובייקט־אם. יתר על כן, הלא־אם "הוא דבר מה שהולך
כנגד העודפות הדחפית ומונע את הקריסה של המגן גרייה
.)
Le Guen, 1974
שבעקבות הטראומה של אובדן האם" (
לבסוף, הלא־אם יוצק את התשתית למשולש האדיפלי
העתידי מפני שהוא יכול להיות התחליף של האם כשהיא
נעדרת, השלישי כאשר היא נוכחת. אך, באותם השלבים
המוקדמים ביותר של הנפש, הלא־אם מסמן בעיקר את
ההבניות של ההבחנות הראשוניות בין "אני" - "לא אני",
"סובייקט" - "אובייקט־אם", "אם" - "האובייקט לא־אם" כמו
גם את ההזדהויות הראשונות (כלפי הלא־אם).
4 4 .
- )
Braunschweig & Fain, 1975
(
צנזורת המאהבת
בדומה להמשגה הקודמת הרואה באב הארכאי (הלא־אם)
פונקציה אינטרפסיכית שייעודה עכבה, בלימה, החזקה
של העודפות הדחפית, כאן האם היא זו המקדמת מהלך
נפשי זה בעבור התינוק. כאן המהלך מתרחש בסביבות
גיל שלושה חודשים, עת הפצעתו של המארגן הנפשי
). לפני זה האם הייתה מרוכזת
Spitz
,
1965
הראשון, החיוך (
ומושקעת בעיקר בתינוקה, תקופה שוויניקוט כינה אותה
"מושקעות אימהית ראשונית". תקופה שבה היא מטפחת
עם תינוקה קשר הדוק ביותר אך כזה שאיננו פונקציונלי
בלבד אלא במידה רבה גם ארוטי (למשל: מגעים חושניים
הדדיים, ליטופים, פטמת השד מזינה את התינוק אך השד
הוא גם אזור ארוגני כמו גם הפה של התינוק). בשלב מסוים
האם פונה בחזרה אל "המאהב" שלה, האב (או מחליפו),
ובכך מושכת את הליבידו שלה שהיה עד כה מושקע בעיקר
בתינוקה. למעשה, תפנית זו של האם באה כדי להציב
מחסום כפול, הן לגרייה הדחפית של התינוק כלפיה והן
לזו של האם עצמה כלפיו. כתוצאה מזה התינוק מפנים
מעין דימוי של אב ארכאי השווה בשלב הזה לביטול של
ההשקעה הליבידינלית של האם כלפיו. תחת השפעתו של
הדימוי הפנימי של האב הארכאי נוצרת בנפשו של התינוק
מעין "צנזורה" שבשלב התחלתי זה פועלת כחסימה,
בלימה, של העודפות הדחפית שהשתחררה בעת משיכת
ההשקעה של האם.
5 5 .
): להלן
Delourmel
,
2013
(
עקרון העכבה - שילוש של האב
סיכום הקו הרעיוני ששרטט במהרה הפסיכואנליטיקאי
הצרפתי קריסטיאן דלורמל בעבודה שהגיש בכנס בשנת
של החברה הפסיכואנליטית הצרפתית אשר הוקדש
2013
לנושא "האבהי". דלורמל מציע להגדיר את האב הארכאי
כעיקרון מנחה של הנפש שתכליתו: עכבה וקידום של
תהליכי שילוש. השימוש במונח עיקרון בא כדי להתייחס
לאב ארכאי לא כישות ממשית אלא כמנגנון נפשי שביסוד
התפקוד הנפשי (כמו עקרון העונג, עקרון המציאות). כלומר,
תפקוד שאיננו צומח מתוך אינטראקציה אובייקטלית