23 / 68
פסיכואקטואליה
23
שהמנוע מייצר בשילוב עם תנועת ההגה, הלחץ של הבלמים
וטיב הדרך שעליה היא נוסעת.
שלו פרויד ייחס לדחפים ארבעה ממדים
תאוריות הדחפים
ב
- מקור (שהוא בדרך כלל ביולוגי), מטרה (שהיא פריקה של
האנרגיה של הדחף), אובייקט (שמאפשר פריקה זו) והעוצמה
של הדחף.
פרויד פיתח את התאוריה שלו בהדרגה, על פני שנים רבות.
ובעוד שעקרונות היסוד שלו נשארו מוצקים, הרי בתאוריה
, פרויד
19־
התפתחו שינויים רבים. בתחילת דרכו, עוד במאה ה
ייחס חשיבות רבה יותר לאספקטים הביולוגיים (הנוירולוגיים)
של הנפש. הוא הציע שלוש מערכות - מערכת טיתא נוירונלית
הקולטת גירויים מהעולם; מערכת פסי שמתמודדת עם גירויים
אלה (ובעצם היא קרובה מאוד למה שכונה אחר כך אגו);
ומערכת אומגה, שטבעה פחות ברור, אבל ככל הנראה יותר
סובייקטיבי. האנרגיה שעוברת בין שתי המערכות הראשונות,
. במילים של פרויד: זהו מנגנון שיש
Q
אך לא השלישית, כונתה
לו התפקיד של הסרת גירויים שמגיעים אליו, או הפחתה של
ריגוש יתר מוקדם ככל האפשר.
מכאן ואילך התפתח משחק גומלין בין הכוחות, הדחפים,
האנרגיות והרשויות השונות, בתוך הנפש ומחוצה לה. התמונה
הבאה, שאין צורך להתאמץ לפענח אותה, היא בכתב ידו של
פרויד:
כאן ניתן, למעשה, לסכם חלק זה של סיפורנו: מתמונת העולם
, שבה העולם
19־
הקדמונית לתמונת עולם של סוף המאה ה
נעשה יותר גדול ומקומנו בתוכו יותר קטן, עולם דטרמיניסטי
שבו כוחות שונים מטלטלים אותנו כאבנים במשחק הגומלין
של אנרגיות.
אבל ניתן להמשיך ולהצביע על הכיוון שתאוריה זו נטלה בתוך
. זהו הכיוון לעבר
21־
המאה העשרים בואכה אל המאה ה
הסובייקטיביות.
זמן לא רב אחרי מותו של פרויד כבר היו אנליטיקאים מכובדים
שהראו חוסר התלהבות מהמודל המכניסטי של הנפש (שנדור
ראדו, ג'וזף סנדלר, רוי שייפר, ג'ורג' קליין, מרטון גיל). בעוד
התאוריה הפסיכואנליטית שימרה את מקומם של דחפים
ופנטזיות כאינהרנטיים לנפש, היא זזה יותר לכיוון התייחסותי
ובין־אישי, ובכך היא נעה, במובן מסוים, מהבסיס הביולוגי שלה
לכיוון החברתי. לדעתו של ג'והן פיסקליני היא המשיכה לנוע
לכיוון שלישי - מהמקום הצופה למקום המשתתף. הערך של
סיבתיות פינה את מקומו לערך של משמעות. עבור ראדו והיינץ
הרטמן ההדגשה על קונפליקטים (בין האגו לאיד, שמייצרים
חרדה, ובין האגו לסופר אגו, שמייצרים אשמה) פינתה
את מקומה לפונקציה האינטגרטיבית של האגו, ששואף
למימוש עצמי. מרכז הפתולוגיה עבר מקונפליקטים והגנות
לחסכים וליקויים. היינץ קוהוט מייצג את שיאה של מגמה זו.
כאנליטיקאי גישתו היא יותר פנומנולוגית ואקזיסטנציאלית,
מדגישה את ה"עצמי" על חשבון הסטרוקטורות ה"קלאסיות"
של הנפש שניסח פרויד. המטפל לפי הגישה הפנומנולוגית
האקזיסטנציאלית הוא "צופה משתתף" יותר מאשר פרשן
אובייקטיבי, והוא מנסה להיות אמפתי ואינטרוספקטיבי יותר
מאשר פרשני ואובייקטיבי. בגישה זו למדע יש אך תרומה
) מאשר
inspectional
מועטה, משום שמדע הוא יותר חקרני (
אמפתי ואינטרוספקטיבי. אם לפי עקרון אי־הוודאות של
הייזנברג המדען אינו יכול לצפות בתופעה בלי לשנות אותה, הרי
הפסיכואנליטיקאי המודרני בפירוש מתערב כדי לשנות. בעוד
הפסיכואנליזה הפרוידיאנית נראית מזווית זו כרדוקציוניסטית
ומכניסטית, הרי התפיסההמודרניתשלה מקרבתאותהלגישות
הומניסטיות, אקזיסטנציאליות ופנומנולוגיות. ארנולד קופר
הציע לראות כאן מתח בין קוגניציה ורגש, בין מדע לרומנטיקה.
לעומת פרויד שמדבר על המטופל האשם, קוהוט מדבר על
המטופל הטרגי. במקום ראייה של האדם כיצור הלכוד בין
עוינות והרסנות, אשמה, חרדה והגנות כנגדן, גישה "רומנטית"
זו (הפנומנולוגית האקזיסטנציאלית) רואה את האדם כשואף
לשלמות ומימוש עצמי המושגים דרך התחברות לאובייקטים
אמפתיים. הפעוט הפרוידיאני הוא בעל יכולות מוגבלות (אשר
אומנם הולכות ומתפתחות), תלוי בצורה סימביוטית, מבועת
מפרידות, חרד הן מעולם המציאות הלא מובן והן מעולמו
הפנימי שמלא באגרסיות וליבידו. לעומתו, הפעוט הקוהוטיאני
הוא יצור עצמאי, אסרטיבי, חזק, שלם כל עוד הוא נושם את
החמצן הפסיכולוגי שמסופק לו על ידי זולתעצמי המגיבים
www.loc.gov/exhibits/freud/freud02a.html
מקור מאתר: