29 / 68
פסיכואקטואליה
29
ממשית בהיותו מרכיב מבני, אינהרנטי, של הנפש האנושית.
נדמה כי עמדתו של דלורמל חופפת לטענה של פרויד
שסבר שקיימת הזדהות ישירה ומיידית עם האב של
הפרהיסטוריה האישית, "עוד לפני כל השקעה אובייקטלית"
). פעולת העכבה המיוחסת לאב
Delourmel
,
2013
(
ארכאי מופנית כלפי העודפות הדחפית שלולא כך עלולה
הייתה להישפך בנפש בצורתה הגולמית ולהציפה. פעולת
השילוש העוקבת לעכבה נועדה לנייד ולהסיט את האנרגיה
המצטברת לעבר יעדים אלטרנטיביים (ייצוגים נפשיים
ואובייקטים כאחד) ובכך להפחית את הלחץ הדחפי ולתמוך
בהעשרת הנפש.
דוגמא לתהליך שילוש פרימיטיבי אצל תינוק הוא המשחק של
הנכד של פרויד הקרוי "משחק הפור־דה" (שם, כאן). התינוק
לבד במיטתו והוא משחק בלהשליך סליל המחובר לחוט על
מנת למשוך אותו אליו בחזרה, שחזור של היעדרותה וחזרתה
של אימו. כאן תהליך השילוש מתבצע דרך פעולה מנטלית
יחסית פשוטה של התקה, המרה והחלפה של סיטואציה
ממשית לכדי בימויה באמצעות המשחק. צריך לציין שפעולת
ההתקה מתאפשרת רק במידה שהתינוק מסוגל רגשית
לשאת את האובדן של אימו. כלומר, שהוא מחזיק בתוכו
את הציפייה לראותה שוב. המנגנון הנפשי שעומד מאחורי
הציפייה היא בעצם יכולת הבלימה, ההחזקה, החסימה של
ההצפה הרגשית והעודפות הדחפית שהייתה עלולה להציפו
בעקבות אובדן האם (בכי בלתי פוסק או לחלופין קיפאון רגשי
שעלול לתפוח לדיכאון אנקליטי). מדובר כאן על פונקציית
העכבה של האב הארכאי. בגרסה אחרת של המשחק
התינוק מוסיף ומלווה את השלכת הסליל בהגייה "פור" (שם)
ומשיכתו ב"דה" (כאן, הנה). אותן הגיות מעידות על תהליך
שילוש מורכב ומתקדם יותר מהקודם מפני שהשימוש
בכלי השפתי מצביע על יכולות סימבוליות מתוחכמות יותר
לעומת החיקוי הפשוט הקודם. הפונקציה הסימבולית תלך
ותתפתח לאופרציות מורכבות ומשוכללות יותר (משוואות
R
), סימבוליזציה ראשונית ושניונית (.
H. Segal
סימבוליות (
), הסמלה, שיום, מטפוריזציה, המשגה, חשבון
Roussillon
) ועוד).
W
.
Bion
אלגברי (
כדי לחתום את הסיור במחוזות הפסיכואנליזה הצרפתית סביב
סוגיית המצבים המנטליים של האב ניתן לסכם שתפקידו של
נמדד ביכולת
האב הארכאי, או ליתר דיוק עקרון האב הארכאי,
של המערך הנפשי לעכב, לבלום ולחסום את העודפות הדחפית.
כלומר, לבלום, לעכב ולחסום את המשיכה הבלתי נדלית אל
כדי לחבור לשאלה שממנה
האם של הפרהיסטוריה האישית.
פתחנו את הסיור שלנו, ניתן לומר אם כך שהאב הארכאי הוא זה
שמאפשר לוותר ולהתאבל על האם הארכאית. תהליכי השילוש
והסימבוליזציה הפרימיטיביים שהוא מכונן בנפש מהווים את
התשתית למה שעתיד להיות הפונקציה הסימבולית שמחזיק
האב האדיפלי המאוחר. לאקאן ראה באב פונקציה סימבולית
ולכן הוא כינה אותה "המטפורה של שם האב". "שם האב" מקפל
בתוכו גם את הרעיון של עכבה, בלימה של הדחף (בצרפתית
המילה "שם" היא גם "לא").
חשוב עוד לציין שמלאכת האב הארכאי במרחב הנפשי ומלאכת
האב האדיפלי המאוחר אינן פעולה ספורדית שיש לה התחלה
וסוף. מדובר בעבודה נפשית תמידית ובלתי פוסקת שנמשכת
לאורך כל החיים, כפי שנדרשת עבודה נפשית תמידית ובלתי
פוסקת כדי לבלום ולעבד את העודפות הדחפית המאיימת בכל
עת לשטוף את המערך הנפשי ולחולל בו כאוס (מצבי טראומה,
פסיכוזה ועוד). אולם הדחף כשלעצמו דורש, בכל תוקף ובכל
רגע ורגע, להנכיח את עצמו ובצורה הכי בוטה והכי מיידית, והוא
אינו סובל כל עכבה, חסימה או בלימה. במילים אחרות, בכל
עת מתקיים בנפש מעין דחף להדיח את האב הארכאי, לנטרל
ולרצוח אותו, מפני שעצם קיומו נוגד את המהות של הדחף.
הדחף לרצוח את האב הארכאי שווה למעשה לדחף לשוב
ולחזור לחיק האם הארכאית, דחף לבטל את הנפרדות, דחף
לבטל כל סוג של תסכול, דחף לשוב ולחוות את העונג המרבי
של הסימביוזה הראשיתית אם־תינוק.
טענה דומה במקצת מוצגת במאמרה היפה של שרה בוטלה
). בוטלה מתייחסת
Botella
,
2005
ושמו "אדיפוס של הסתם" (
לרצח האב הפרהיסטורי של "טוטם וטאבו" לא כבדיה פילוגנטית
היפותטית אלא כאקט נפשי המתרחש ללא הרף בסתם, והוא
אינהרנטי לו. להבדיל ממשאלות רצח של האב של ההיסטוריה
האישית, אב קונקרטי וחי, כפי שהוא נחווה בפועל סביב התסביך
האדיפלי המאוחר, לרצח האב של הסתם אין לגביו שום ייצוג
במערך הנפשי, שום עקבות זיכרון, לא במודע כמו גם לא בלא
מודע. רצח האב ראשיתי זה הוא בעצם הביטוי הטרום ייצוגי
של הדחף, כזה שלא מכיר במגבלות כלשהן, לא בגבולות, לא
במידתיות. על כן, רצח האב של האדיפוס של הסתם מהווה
כשלעצמו מעין תשתית טראומטית שביסוד הנפש שממנה
תצמח העבודה הנפשית האנטי־טראומטית של פנטזיית רצח
האב האדיפלי המאוחר.
רצח האב האדיפלי: הגרסה התנ"כית
מצאתי בסיפור התנ"כי של "עגל הזהב" מטפורה מאירת עיניים
הנוגעת לרצח האב הארכאי שבראשית החיים הנפשיים.
בקצרה, מסופר על אירוע שהתרחש כארבעים יום אחרי
יציאת מצרים. בעת ההמתנה המייגעת לשובו של משה מהר