32 / 68
2019
אוקטובר
32
זאת פרויד: ״כל יחיד הינו לאמיתו של דבר אויב של התרבות,
אף כי התרבות אמורה להיות מטרה לעניין האנושי האוניברסלי״
, תרגום שלי).
Freud, 1927, p. 6
(
מה תוכל לכלול רשימה מעין זאת של "האפשריים של פרויד"?
-
האידיאל, האומנות, הדת
הרי לנו אפשרות אחת לפחות:
באידיאל מדובר בסיפוק הנרקיסיסטי; האומנות מציעה סיפוק
חלופי; והדת מציעה את הסיפוק שבאשליה. זו יכולה להיות
רשימה נגדית לרשימת הבלתי אפשריים, משום שפרויד עצמו
תיאר את הרשימה של הבלתי אפשריים במונחי הסיפוק: הבלתי
אפשריים הם אלה שביחס אליהם אנו יכולים מראש להיות
בטוחים בכך שלא נבוא על סיפוקנו, לא נהיה שבעי רצון ממה
שנשיג. על כן נוכל לומר שבעוד שברשימה של הבלתי אפשריים
אנו עוסקים ברשימה של מה שהוא מעבר לעקרון ההנאה, הרי
שברשימה של האפשריים אנו במסגרת עקרון ההנאה.
ה"אתם" או ה"אנחנו" אינם גרסאות של
האחד רק משום שהם ריבוי של אחדים
מנקודות מבט שונות, או משום שנקודת
המבט היא תמיד האחד, כי אם דווקא
משום שהם אחדות אף שמדובר בריבוי
בשל עניינים של המציאות הישראלית, ראוי להתעכב כאן
על נקודה אחת שפרויד חוזר עליה במקומות שונים לאורך
כתיבתו. הוא לא שוכח לציין שהאויב המקורי הממשי של כולם
הוא הטבע. התרבות לא נוצרה אלא במטרה להתייצב כנגד
איתני הטבע. ועל כך הוא מפרט: ״איש כמובן אינו נתון תחת
הרושם שהטבע הוכרע אלא כאשליה מאגית, ומעטים הם אלה
המאמינים שאמנם אי־פעם הטבע יוכנע בשלמותו על ידי האדם.
תמיד מגיחים אותם אירועים אשר נדמים כלועגים לכל ניסיון של
אמונה מעין זו בשליטת האדם: האדמה שרועדת ואשר נקרעת
לחלקיה בקברה תחתיה אדם ומפעלותיו; המים אשר מציפים
ומטביעים כול במהומה; סערות אשר מחריבות את כל הנקרה
בדרכן; מחלות שרק לאחרונה החלו לחשוב אותן כמתקפות של
אורגניזמים אחרים; ואף חידת המוות שכנגדו שום מזור טרם
,
Freud, 1927, p. 19
נמצא וקרוב לוודאי שלא יימצא אי פעם" (
תרגום שלי). זהו תיאור של אי־נחת שבפניו כולם שווים. מול
אויב זה קמה החברה ונוצרה התרבות אשר לא חדלה להיאבק
בטבע ובאסונו שבכוח לאדם, תרבות שאינה אלא מגדל הבבל
של החברה.
לפני זמן מה הזדמן לי לצפות בלהקות של אלפי עגורים
בשטחים של שמורת הטבע אגמון החולה. היה זה בשעת
הדמדומים, אור אחרון לפני השקיעה. העגורים התקבצו
בקריאותיהם הרמות חבורות־חבורות על פני הקרקע עוד בטרם
החליטו היכן יעבירו את הלילה שלפניהם, שכן על פי רוב הם
ישנים באגם בעמידה, כהגנה מפני הטורפים. אלא שבימים אלה
המים באגם גבוהים מדי, בשל הגשמים, ועליהם להחליט בדרך
כלשהי אם להסתכן ולישון על הקרקע היבשה, חשופים לטורפי
הלילה, או להיכנס לאגם שמימיו מעניקים מידת מה של ביטחון
וחמימות. המראות היו יפים, השמיים היו צבועים בצבעי כתום עז
של קרני השמש השוקעת אי־שם במערב מעבר להרים. ישבתי
בתוך עגלה רתומה לטרקטור שמנועו דמם וצפיתי במתרחש
יחד עם עוד אנשים שלא חדלו לצלם, עוד ועוד. מה הם צילמו?
לשם מה הם צילמו? חשבתי על כל התמונות שאנחנו נוהגים
לאגור במהירויות ובכמויות גדלות והולכות כמו מתוך מרדף
אחוז אמוק כדי להשיג, בעודנו בתוך החיים הראשונים שלנו,
את החיים השניים - תרופה למוות שהרפואה לא יכולה הייתה
לחשוב עליה - וזאת בתוך תנועה של אומנות, קליק אומנותי של
צילום. שהרי לזה מצפה כל תמונה, להיות יפה, יפה כל כך עד
אשר תתחרה בטבע הזה שמאיים להטביע. כלומר, כך הבינותי
את קריאות ההתפעלות של האנשים מן המראה של השקיעה
והעגורים, ״זה ממש כמו גלויה״, הם אמרו, ״זה כל כך יפה״... והם
צילמו את הגלויה הנסתרת שלהם.
כל העניין כולו מונח בתנועה הבלתי מורגשת הזו שבין הנסתר
לגלוי, במה שנראה לעינינו. בעודי מתבונן בעגורים ובאנשים
הבחנתי לפתע בחבורה של תנים, בתחילה אחד, ואחר כך עוד
אחד, ועוד אחד... הם התקרבו לאיטם אל הלהקה הצפופה
שחנתה על הקרקע לפנינו. עוד מטר ועוד מטר, ואילו העגורים
לא זזים ממקומם. וכי מה זה? האדישות של הנדון? מר המוות
כבר כאן, בקרבו, והוא כמו לא מבחין בו. העגורים רק מתרחקים
מעט ופותחים מעגל דחוס סביב החיה שמתמקמת בתוכם,
אך הם לא עפים, לא נסים על נפשם. וגלוי וידוע שהלילה לכל
תן מובטח טרפו. למי זה ידוע? לנו, הצופים. הצופים מבחוץ,
במחזה, בגלויה, אלפי עגורים והמוות יכה בהם, הלילה כבכל
לילה, רק באחדים מתוכם. לא חשבתי מעולם שהעגורים
מתמצאים בחישובים סטטיסטיים, ולכן הרשיתי לעצמי לרגע
להעלות בדעתי שאפשר וגם הם יודעים כמונו משהו על ה־
של פרויד שתורגם פעם אחת ל"מאוים" ופעם שנייה
uncanny
ל"אל־ביתי". הם חיים במבנים של משפחות אשר מצטרפות
ללהקות של בוגרים וגוזליהם, אחד עד שלושה, לא יותר. אלה
בתורם כעבור כשנה מצטרפים ללהקות של רווקים ורווקות,
פנויים ופנויות. בתוך הלהקה שמונה אלפים ואף עשרות אלפי
פרטים, העגורים כלל לא אדישים, הם מגיבים לכל התגרות,