27 / 68
פסיכואקטואליה
27
להציב חיץ בדיאדה הסימביוטית אם־ילד, יש היסטוריה
מוקדמת משלו בנפש של הילד והילדה. הוא לא צץ פתאום
, בעת הכניסה לתסביך האדיפלי.
6
או
5
מן האין בסביבות גיל
הבת נדרשת לוותר על האובייקט
הראשיתי והדבר מייעד אותה למזג
דפרסיבי ... אצל הבן הוויתור על האם
הראשיתית כאוב פחות, מפני שהוויתור
זמני בלבד ... אם הכול הולך כשורה, הבן
והבת מוצאים איזון נפשי ... בתמיכתו של
המארגן הנפשי של התסביך האדיפלי
אציג בקצרה המשגות מתוך הפסיכואנליזה הצרפתית
המבקשות להתחקות אחרי הופעותיו של האב הארכאי, שלבי
הפצעתו הראשונים, ואילו פונקציות הוא ממלא במרחב הנפשי.
או במילים אחרות, מהם המצבים המנטליים הראשונים של
האב? לשם השוואה, בזרם הקלייניאני והפוסט־קלייניאני מקום
האב זניח עד לא רלוונטי בכלל, מפני שלרוב הכול סובב סביב
האם. כדי לא לבלבל בין מה שאציג כעת לבין מושגים אחרים, אני
מציע להשתחרר מהדימוי של האב הארכאי כפי שנוהגים לחשוב
עליו בתפיסה הקלייניאנית, למשל כדימוי המעורר אימה של אב
), תחושות
combined parents
משולב עם אם (הפנטזיה של
רדיפה וקנאה גדולה. על כן, קיימים פערים תאורטיים עצומים
בין הפסיכואנליזה הצרפתית והתפיסה הקלייניאנית שלעיתים
קרובות לא ניתן לחבר ביניהם.
1 1 .
: פרויד לא עסק כלל באב הארכאי (וגם לא באם
פרויד
הארכאית). הוא התמקד בעיקר באב המאוחר כפי שהוא
מופיע בקונטקסט האדיפלי, אב שיהפוך במרוצת הזמן
לסוכנות הסופר־אגו בעקבות תהליך הפנמתו במרחב
"טוטם וטאבו" (פרויד,
1912־
הנפשי. יחד עם זאת, בספרו מ
תשמ"ח) מתייחס פרויד לאב ארכאי מסוים, "האב הקדמוני
מהפילוגנזה", כפי שהוא מכנה אותו. שם הוא מציג בדיה של
אב רודן, כול יכול ופרוורטי, שהחזיק בכל נשות השבט למען
סיפוקו הבלעדי וכפה על בניו משטר אכזרי ואלים. בשלב
מסוים הבנים מתאחדים, מורדים באב הרודן, הורגים אותו
ומציבים טוטם לזכרו. למעשה, הטוטם מסמל מה שמכאן
ואילך יהיה בגדר של טאבו קטגורי על מעשיו הפסולים של
האב: איסור על גילוי עריות ואיסור על אכזריות ורצח, כללים
שביסוד הציביליזציה האנושית המתורבתת. התהליך
האדיפלי שעובר כל ילד וילד עם עצמו חוזר בעקבות
אותם אירועים קדמוניים (ההורה, אם או אב, שווה לאב
הרודן, והסופר־אגו שווה לטוטם פנימי המטיל איסורים על
המשאלות האינססטואליות כלפי האם ומשאלות הרצח
כלפי האב, וההפך בעבור הבת). מעבר לסיפור הפילוגנטי,
בכל עבודותיו פרויד לא הקדיש התייחסות לסוגיה של האב
הארכאי להוציא פעם אחת בודדה במאמרו "האני והסתם"
(פרויד, תשנ"ט), שם הוא כותב משפט לקוני חידתי. הוא
מעלה את הסברה של "הזדהות עם האב של הפרהיסטוריה
האישית" של הילד. הוא כותב על: "הזדהות (עם האב) ישירה
ומיידית, עוד לפני כל השקעה אובייקטאלית". נדמה כי כאן
פרויד מרמז על פנייה של הילד הרך למעין אב ארכאי שלא
בדרך של יחסי אובייקט כמו עם האם אלא מתוך הזדהות
ישירה עימו. כלומר, הזדהות אפריורית ולא מתוך התנסות
ממשית של הילד או הילדה עם האב.
2 2 .
לאקאן היה הראשון שנתן את כל המשקל לאב
לאקאן:
הארכאי בפסיכואנליזה וראה בו מוקד משיכה נוסף ואחר
מהאם, עוד בטרם נתפס כאובייקט מובחן ומזוהה. נקודת
ההתחלה של לאקאן היא הסיטואציה המיתית של גן עדן
בראשיתי שבו מתקיימת דיאדה של ילד מסופק באופן
אבסולוטי על ידי אובייקט אימהי הדואג לכל צרכיו. אם
למופת, תמיד פנויה ונוכחת בלי יוצא מהכלל, אך אמא זו
היא לא רק ספקית של צרכים והיא גם ישות בפני עצמה, עם
צרכים משלה. היא הולכת ובאה ולא רק עסוקה בתינוקה.
יש לה עניינים אחרים חוץ ממנו, תשוקות נוספות. מכאן
) מסוים והדבר
manque
התינוק מתחיל לחוש "חסר" (
מצמיח בו כבר לא רק את הצורך באם אלא גם ובעיקר
השתוקקות אליה. ניתן לומר שמהנקודה הזאת הרך
צועד את צעדיו הראשונים לתוך הממד הפסיכולוגי. אמא
זו היא גם ישות תרבותית המלווה בדרך כלל את הטיפול
בתינוק במילים, בשירים, בנחמות. בעבור הילוד שעדיין
איננו שולט מספיק בשפה, מילותיה הן בגדר מסמנים
אניגמטיים וככאלה הם מוסיפים לתחושת החסר. והפעם
מדובר בחסר לא אובייקטיבי אלא סובייקטיבי. לנוכח כל
אותן חוויות של חסר התינוק מתקדם לשלב שבו הוא מנסה
להפוך הוא עצמו לסיבת העניין האחר והנוסף של אימו, או
בלשונו של לאקאן: להיות הפאלוס שלה. לנוכח הכישלון
הצורב של משאלה מגלומנית זו (מפני שאימו באמת לא
מכווננת אליו בלבד), התינוק פונה לשלב מתקדם יותר,
ובמקום לרצות להיות הפאלוס של אימו הוא מבקש כעת
לקבל אותו ממי שמבחינתו באמת מחזיק בו: האב, שלגביו