21 / 68
פסיכואקטואליה
21
1859
הגירוי הסופי שדחף אותו לפרסם את ממצאיו בשנת
(עשרים ושלוש שנים אחרי חזרתו ממסעו) בספרו המונומנטלי
"מוצא המינים" ("על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או
השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים") היה העובדה
שחוקר נוסף, אלפרד ראסל וולאס, (שהיה יליד אנגליה אף
הוא אך באותה תקופה חי במרחקים) הגיע למסקנות דומות.
בנדיבותו קרא דרווין לתאוריה שלו על שם שניהם.
ההשפעה של ספרו של דרווין על אופן חשיבתם של בני האדם
לא נפלה מזו של קופרניקוס ושל ניוטון, אולי אף יותר. בני האדם
המשיכו לחיות על אדמתם גם כשהתברר להם שמדובר בפיסת
קרקע קטנה יחסית לכוכבים אחרים הנמצאת בירכתי היקום.
כאשר ג'ון ווטסון מגלה שחברו המשכיל שרלוק הולמס לא
שמע על תגליותיו של קופרניקוס, הוא נדהם. אבל על כך מגיב
הולמס: וכעת כאשר אני יודע את זה, איך זה משנה את חיי?
אתה אומר שאנחנו מקיפים את השמש. אם היינו מקיפים את
הירח זה לא היה משנה בפרוטה אותי או את עבודתי.
לעבודתו של ניוטון הייתה השפעה רבה יותר על חיי היומיום
של בני האדם ועל הציביליזציה, כפי שתואר לעיל. אבל עבודתו
המתמטית (החשבון האינפיניטסימלי) , מחקריו באופטיקה ועוד,
נשארו רלוונטיים למדענים בלבד. אולם תגליותיו של דרווין הכו
בתדהמה את בני זמנו, וגרמו למהפכה בדרך שבה הם חשבו
על עצמם.
דרווין הבין שבעלי החיים לא נוצרו בששת ימי הבריאה אלא
במשך מיליוני שנים, וכי מין התפתח מתוך המינים שלפניו.
המינים שנשארו היו אלה שתכונותיהם התאימו ביותר לסביבה
שבה הם חיו, ואילו מינים שהתאימו פחות נכחדו. המאובנים
שאסף כללו את שרידיהם של בעלי חיים רבים שבני האדם של
זמנו לא ראו מעולם, משום שהם נכחדו זמן רב קודם לכן. ניתן
היה למצוא, בדרך כלל, קווי התפתחות בין בעלי החיים השונים,
מה שאפשר ליצור מעין עץ שבו הענפים השונים מייצגים
התפתחויות של מינים ומשפחותיהם. כך ניתן היה לשער כי
כל בעלי החוליות - דגים, עופות, יונקים - התפתחו מאב קדמון
אחד, וכי היונקים התפתחו מהעופות, וגם, רחמנא ליצלן, האדם
התפתח, ככל הנראה, ממשפחת הקופים, מה שהיה, וכנראה
מהווה עד ימינו, עלבון רב לבני אדם שרואים עצמם כבנויים
בצלם אלוהים.
הדרך שבה מינים התפתחו, האבולוציה, דהיינו התפתחות,
והמנגנון שקבע את היכחדותם או הישרדותם, היה הברירה
הטבעית. הברירה הטבעית קורית משום שאורגניזמים נמצאים
במלחמת קיום תמידית עם מינים אחרים, עם בני מינם ועם
survival
הסביבה. האורגניזמים הכשירים ביותר הם ששורדים (
), והם שמעבירים את תכונותיהם לצאצאים,
of the most fit
לרבות התכונה שסייעה להישרדותם על פני אחרים.
פרויד סיכם זאת כך: "כולנו יודעים שלפני קצת יותר ממחצית
המאה, צ'ארלס דרווין ותומכיו במחקריהם הביאו לקיצה של
הדעה הקדומה ביחס לאדם. האדם אינו יציר שונה מבעלי החיים
או בדרגת עליונות עליהם. הוא עצמו בא ממוצא חייתי, קרוב יותר
למינים מסוימים ומרוחק יותר מאחרים. התכונות שרכש האדם
במהלך האבולוציה לא הצליחו להשפיע על עובדות המציאות.
A
במבנהו הפיזיולוגי ובמזגו המנטלי, האדם שווה לבעלי חיים" (
תרגום
,Difficulty in the Path of Psychoanalysis, 1917
שלי).
יש לציין שהמנגנונים הגנטיים שאפשרו את האבולוציה ואת
התהליכים שתיאר דרווין התגלו והובנו רק במאה העשרים.
אבל לא רק מסיבה זו התאוריה של דרווין נפגשה בחוסר הבנות
ובהתנגדויות, שנמשכות מאז זמנו ועד ימינו אלה.
אם לפי עקרון אי־הוודאות של הייזנברג
המדען אינו יכול לצפות בתופעה בלי
לשנות אותה, הרי הפסיכואנליטיקאי
המודרני בפירוש מתערב כדי לשנות
התגלית השנייה הייתה בעלת אופי שונה. טרויה הייתה עיר
יוונית ששכנה על חוף שבימינו שייך לטורקיה. היא מוזכרת
באפוס של הומרוס, איליאדה, כעיר שבה התחוללה במשך
עשר שנים מלחמה שעליה הכריז אגממנון, מלך מיקני, לאחר
שפאריס, נסיך טרויה, חטף את הלנה מבעלה, מנלאוס, מלך
ספרטה, שהיה אחיו של אגממנון. במלחמה זו השתתפו גיבורים
רבים, ובהם אכילס היווני והקטור הטרויאני שנהרגו, ואודיסאוס,
שאחרי המלחמה נמלט וסובב בים התיכון, מסע שתואר על
ידי הומרוס באודיסאה. המלחמה עצמה הסתיימה בתחבולת
עורמה של היוונים, שהשימו עצמם נסוגים אבל השאירו סוס
עץ גדול. הטרויאנים, שחשבו שהוא מתנה, הכניסוהו לעירם, אך
מבטנו נפלטו לוחמים יווניים שהביסו את הטרויאנים המופתעים.
יצירותיו של הומרוס, האיליאדה והאודיסאה, אשר חוברו ככל
הנראה במאה השמינית לפני הספירה, נחשבו מאז ועד היום
לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית המערבית, לקלאסיקה
בה״א הידיעה. אבל כמו חלק גדול מיצירות אלה, כמו המיתולוגיה
היוונית, הן נחשבו לאומנות סימבולית, למיתוס. העולם התרבותי
הזדעזע כאשר ארכאולוג גרמני חובב, היינריך שלימן
), חפר בהריסותיה של העיר הזנוחה היסרליק
1890-1822(
ומצא בה שרידים אשר זוהו כשרידיה של העיר טרויה ושל
המלחמה שהתרחשה בה לפני כשלושת אלפים שנים!