פסיכואקטואליה

פסיכואקטואליה

ייתכן מצב ייחודי להורות שלפיו הורה “מאמץ” חוקית ילד

שאינו ילדו הביולוגי, והוא יגדיר עצמו כהורה לילד שאינו

“שלו”, למשל בהורות חד-מינית או במשפחות שהתאחדו

בנישואים שניים. מחקרים מראים, למשל, שביחסים חד-

מיניים נוצרת פעמים רבות תחושה של דה-לגיטימציה

לתחושת ההורות אצל ההורה הלא-ביולוגי. במחקר אחד

מצאו שאמהות לסביות, הצריכות לבנות את זהותן ההורית

בתוך מציאות מורכבת המכחישה את הלגיטימיות שלהן

לבנות זהות שכזאת, ההורות מאתגרת במיוחד, בוודאי

Padavic & Butterfield,

כאשר האם אינה האם הביולוגית (

2011

בעידן המודרני, כאשר מערכות רבות מעורבות בתפקיד

ההורי ולוקחות על עצמן הגדרות תפקיד בגידול הילד

(הגננת בגן, המחנך בכיתה, המפקד בצבא, הרופא

בקליניקה ועוד ועוד), התפקיד של ההורה הופך באופן

ממשי לנחלת הכלל, ויוצא מהמרחב האינטימי של יחסי

הורה-ילד או של יחסי הורים-ילד. כך, אנשי מקצוע רבים

וגם הורים, משוכנעים שהבעיות שהורים מתמודדים

איתן משקפות “אמת” על טבעו ועל אישיותו של ההורה

עצמו, כלומר, שהבעיות הן רפלקציה של ההורה כאדם.

) טוען שדבר זה מוביל לכך, שלמאמצים

2000(

מייקל וויט

שייעשו לפתרון הבעיה תהיה השפעה הפוכה, של

העמקת הבעיה. למשל, אם תהילה היא דיכאונית (גם אם

מדובר בדיכאון שלאחר לידה) או חרדתית, אזי היא צריכה

(ללא קשר לטיפול תרופתי - בעד ונגד) טיפול שיעזור לה

להבין למה היא כזאת, והדרכה שתיתן לה פתרונות שאין

ביכולתה להגיע אליהם מכיוון שהיא דיכאונית. למעשה,

תהילה הייתה מוחלשת, חשה עצמה כאדם שאינו מסוגל

לתפקד. לכאורה היא התגברה על הדיכאון ועל החרדה

שתקפו אותה לאחר הלידה והמשיכה להיות אותה

תהילה עם חרדה שיכולה לצוץ ולתקוף, בדיוק כפי שהיא

הכירה את עצמה עוד קודם לכן. החרדה תוקפת, היא

מגיעה לטיפול, מתגברת עליה וחוזר חלילה. במובן הזה,

תהילה שיודעת להתמודד עם דברים. אבל היא לא הייתה

מרחיבה את חוויית העצמי שלה ולא הייתה יודעת את כל

מה שהיא יודעת כיום, לאחר שביררה לעצמה את חווייתה

ואת זהותה ההורית, הזוגית, המשפחתית.

מנגד, מה שאפשר לתהילה ולכל המערכת המשפחתית

להיבנות ולעצב את זהותן נעשה בהתאם לגישתו של וויט.

לפיה, הדיכאון נכנס לחייה והיא צריכה לבחור ולהחליט

כיצד ניתן ומה רצוי להכניס ולהזמין לתוך חייה. ואין זה

סותר את הבנת ההיסטוריה והאופן שבו דיכאון וחרדה

נכנסו לחייה.

גישות פסיכולוגיות, כמו גם תאוריות סוציולוגיות שונות,

הוסיפו היבטים נוספים להבנת הזהות ההורית.

הורות אינטנסיבית

תאוריות פסיכולוגיות מהזרם הקלאסי הדינמי תפסו את

המושג זהות כתחושה סובייקטיבית הכוללת תחושת

לכידות, המשכיות וקוהרנטיות של תפיסת האדם את

עצמו. הדגש היה על זהות אחת, המתגבשת בתוך תהליכים

פנימיים הכרוכים באיזונים פנימיים ובפתרון קונפליקטים

בהתאם לשלבים ההתפתחותיים של האדם. בהתאם לכך,

פרויד, בולבי, אדלר ואחרים תיארו כיצד השלב של מימוש

ההורות הוא סימן ל”בריאות” ולפתרון נכון של המערכת

הליבידינלית. בנוסף, תאורטיקנים כמו בולבי שנתמכו

במחקרים מתחום האתיולוגיה, סברו שרגשות אמהיים

הם רגשות טבעיים, פשוטים. על פי הגישה הפסיכו-

דינמית אמהות נתפסת כאינסטינקטיבית, מונעת בדחף

טבעי, אבולוציוני, המגדיר את זהותה והווייתה של האם

. מושגים כמו

)Unger & Crawford, 1993(

כאדם, כאישה

” הכתיבו לאמהות ציפיות לגבי מה ראוי ומה

Bonding

“

לא ראוי להרגיש, ובהתאם לכך היה עליהן לפתח רגשות

חיוביים או שליליים לגבי זהותן האמהית. מושג אחר הוא

המושג של ויניקוט “אמא טובה דיה”. אף שוויניקוט התכוון

להקל על אמהות, והביע במושג זה את הרעיון שאמא לא

צריכה להיות מושלמת על מנת להיות “אם טובה”, הרי

עצם הכוונה הזו מציינת מדרג נורמטיבי שלפיו צריכה האם

להימדד. הפסיכולוגיה הדינמית התייחסה גם לזהות האב:

“האבא כמעטפת לאמא”. מאוחר יותר נכנסו מושגים כמו

“טריאדה”, כאשר גיל הטריאדה הוקדם, אך עדיין היה תחת

רוח “האבא כמעטפת לאמא”. כיום הזהות המוכתבת לאב

נגזרת ממילים כמו “אב מעורב”. הורות מתוארת שוב ושוב

במונחים של אתגר, התמודדות עם קשיים, או כפי שכותבת

זאת ירום בספרה “המצפן להורות ראויה”: “הורות בכללה

היא תפקיד אחראי ותובעני, להיות הורים בזמננו מסובך

.)10 ’

, עמ

2016 ,

במיוחד” (ירום

תהילה היא אדם פרטי. אך השפה שבה היא משתמשת,

האופן שבו היא מתייחסת לרגשותיה, הם בבואתה של

חברה ושל תרבות הורית. למשל, תהילה נבהלה מאוד מכך

שהיא איננה מסוגלת לחשוב על ילד נוסף. היכן הרגשות

האמהיים שלה? האם אינה אוהבת את בנה? מדוע איננה

מסוגלת ליהנות כפי שחברותיה נהנות מהורותן? המונחים

שבהן תהילה מפרשת את תחושותיה הקשות הם תוצרים

של הבניה חברתית. רק מתוך התבוננות ופירוק של השיחים

החברתיים הללו תהילה יכלה להתבונן ברגשותיה ולעשות

בהם מעט יותר סדר.

השאלה מהו מקומה של ההשפעה של החברה על עיצוב

האופן שבו האדם תופס את עצמו. כלומר, האומנם הדרך

שבה אני תופס את עצמי היא דיון פנימי וקשור רק אלי,

או שהתפיסה שלי את עצמי היא ביטוי לאיך שהחברה

פינת ההורות