50 / 68
2016
אוגוסט
50
התנכר להן וניתק מתוכו, ולתת להן מקום לגיטימי בעולמו.
ההתחברות לחלקים דחויים בעולמו הפנימי של המטופל,
הלגיטימציה, ההבנה והקבלה העצמית, מחזקים את לכידות
העצמי שלו ומעניקים לחייו חיוניות, שמחה ותכלית. כאשר
בתהליך זה קולט המטפל את
החוויה הסובייקטיבית של
המטופל, מקשיב להדים שהיא
מעוררת בו ובודק באמצעותם
ובעזרת מעורבות המטופל את
מורכבות חווייתו, מקבל האדם
הזדמנות להתחבר לאספקטים
של החוויה שלא הכיר לפני כן
בשייכותם לו. כך המטופל מגלה
את עצמו בתיווכנו. באמצעות
תגובת המטפל מגלה המטופל
בתוכו דברים שקודם לכן לא
היה ער להם ורק אחרי שהוצגו לפניו הוא מזהה אותם כשלו,
כאילו מצא חלק של עצמו שנעלם ממנו (קוהוט קורא לכך
איחוי הפיצול האנכי). מבחינה זו, שדה החקירה היחידי הוא
מה שניתן לידיעה על ידי האדם עצמו דרך אינטרוספקציה
מתווכת.
אוסטרויל מדגישה מאוד את החשיבות של האמפתיה
כהבנת ההתרחשות הסובייקטיבית באופן מורכב המבטא
את מורכבות הנפש. רגשות מטבעם קשורים וסבוכים זה
בזה, כמו כעס הנוטה לבוא עם פחד ואשם, שנאה עם אהבה
ועוד. לפיכך, המטפל אמור להכיר באופן ספציפי ומדויק את
נקודת הראות הסובייקטיבית והמורכבת של המטופל, ולבטא
זאת באופן כזה שהמטופל ירגיש מובן. דוגמא לתפיסת
המורכבות מביאה אוסטרויל כשהיא כותבת על מורה שפנתה
לפסיכולוגיתבעניין ילדהבכיתהא’, בשם ורדה, שמדבריה ניתן
היה להסיק שהיא מקבלת מכות מאמה. האם טענה שאלה
האשמות שווא, וסירבה להגיע לבית הספר בטענה שכאם
חד הורית היא המפרנסת היחידה ואסור לה להיעדר מחשש
שתפוטר. האם הגיעה למפגש עם הפסיכולוגית בלחץ
המנהלת. הפסיכולוגית ביטאה אמפתיה למאמציה של האם
להגיע לבית הספר, וגם לכך שהיא נושאת לבד בנטל הטיפול
בילדה. האם סיפרה שאכן זה קשה מאוד ולכן כשמגיעה
הביתה אחרי יום עבודה היא לעתים מתקשה לשלוט בעצמה
ומכה את בתה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, כואב לה
יותר מאשר לבתה. הפסיכולוגית אומרת, “אני מבינה שלמדת
מהניסיון שמכות הן הדרך שעובדת הכי טוב עם ורדה, אבל
בסוף את משלמת על זה מחיר יקר, זה מאוד כואב לך, כשאת
מוציאה את העצבים שלך ואחר כך מתחרטת ומרגישה רעה”.
האם ענתה, ”אז תגידי לי מה לעשות. אני לא רוצה להרביץ
.)66-65 ’
, עמ
1995 ,
לילדה שלי, היא ילדה נהדרת” (אוסטרויל
אוסטרויל מציינת כיצד תפיסת מורכבות המצב על ידי
הפסיכולוגית וביטויי המורכבות הזו בפני האם הביאו לחידוד
הקונפליקט הפנימי שלה סביב עניין המכות, ועוררו ניצנים
של מוטיבציה לשינוי. תפיסת המורכבות של המצב וביטויים
באופן מדויק חשובה משום שאחרת הם עלולים להתפרש
כגיבוי, עידוד או הסכמה, כמו
בדוגמא זו. ניתן לראות בדוגמא
זו את השפעתה הפרדוקסלית
של האמפתיה. כאשר ניתנת
אמפתיה ספציפית ומורכבת,
היא מייצרת התמוססות של
ההגנות, איחוי של הפיצול
האנכי, ומאפשרת חוויה מלאה
של המטופל את עצמו. כל
זאת יכול להתרחש כמובן רק
בנוכחות זולתעצמי שנמצא
שם באופן מלא עבור המטופל.
אוסטרויל ייחסה חשיבות רבה לכשל האמפתי כהזדמנות
לקידום התהליך הטיפולי ולבנייה של העצמי. כאשר המטפל
מצליח להחזיר עצמו לעמדה אמפתית ולגלות יחד עם
המטופל איך הוא חווה את הכישלון האמפתי, יש סיכוי
שהכשל אכן יהפוך לגורם המקדם את ההתפתחות. לדברי
אוסטרויל, כדי שהכשלים הבלתי נמנעים, רגעי ההחמצה,
יוכלו להיות הזדמנות לתיקון, יש חשיבות שהאמפתיה
תהיה שיטתית, כלומר שנוכל לחזור אליה בכל פעם
שאנחנו תופסים עצמנו סוטים ממנה. לפיכך, ההישענות על
האמפתיה כאופנות קוגניטיבית יכולה לשרת את המטפל
במצבים שבהם אינו יכול לחוש אהדה באופן טבעי, והיא
כמובן מתאימה מאוד למטפלים בראשית דרכם (שאליהם
אוסטרויל הייתה מכוונת מאוד), שהיכולת להישען על מודל
כזה ולשוב אליו כל פעם מחדש, מאפשרת עוגן וביטחון
בתחילת הדרך המקצועית. עצם השימוש באמפתיה
קוגניטיבית - הבנת נקודת הראות המדויקת של המטופל -
הוא אמצעי בעזרתו יוכל המטפל להגיע לאהדה החסרה.
בכך ביטאה אוסטרויל אמפתיה עמוקה לגבי מגבלותינו
כמטפלים במפגש עם מצבים מורכבים ומטופלים מורכבים.
היא הבינה שתהליך כזה המצריך מצד המטפל להקשיב לכל
מה שנאמר כחוויה בעלת ערך, לעשות זאת בתנאים של
קבלה והיעדר שיפוטיות, תוך השעיית העדפותינו, ערכינו
והשקפותינו, הוא מאמץ מתמשך וקשה שדורש עבודה
פנימית ממושכת של המטפל.
***
התרומה הייחודית והמחדשת של אוסטרויל היא ללא ספק
בחיבור ובשילוב של שפת פסיכולוגיית העצמי עם השפה
האסטרטגית, ויישומן ככלי רב עוצמה של הפסיכולוג
בהתערבויות בשדה החינוכי.
כאשר ניתנת אמפתיה ספציפית ומורכבת,
היא מייצרת התמוססותשל ההגנות,
איחוי של הפיצול האנכי, ומאפשרת חוויה
מלאה של המטופל את עצמו. כל זאת יכול
להתרחש כמובן רק בנוכחות זולתעצמי
שנמצאשם באופן מלא עבור המטופל