52 / 68
2016
אוגוסט
52
אתן לך חצי כדור תרדמי מיד ואוכל להבריח אותך בתרמיל
הגב שלי אל מחוץ לגטו. הוא הסביר לי שאם אתן לך כדור
שלם יהיו לך חמישים אחוז סיכויים לחיות, אם אתן לך שני
כדורים יורדים הסיכויים שלך לעשרים אחוז, ואם אתן לך
את כל השלושה, הסיכויים שלך שואפים לאפס. הגעתי
לבית משפחת גוטר, הגברת הוציאה אותך מארגז הפחמים
שבו היית מוסתרת על המרפסת ואמרה לי לקחת אותך
מיד ולהסתלק. היית פיצ’קלה בת כמה חודשים, אולי בת
שנה. לבשת שמלונת קטנטונת כזאת. ‘הייתי מלוכלכת
מפחם?’ שאלתי. כן. הידיים שלך היו שחורות אבל לא היית
ממש מלוכלכת. גב’ גוטר האיצה בי כי ראתה את הגרמנים
מבעד לחלון, אבל את היית מאד שמחה ונהנית להתרוצץ
בחדר. נתתי לך את הכדור הראשון עם קצת חלב, שתית
את זה באמון מלא והמשכת להתרוצץ כאילו דבר לא קרה.
לשחק זה כל מה שהיה לך בראש. ..נתתי לך כדור נוסף ואת
בשלך. כאילו שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלך!
לך תכניס לתרמיל תינוקת מחייכת שלא מפסיקה לשחק,
כנראה היית עשויה מברזל! נכנסתי לפאניקה, נתתי לך את
הכדור השלישי ואת צנחת על המקום, כמו פגר. דחפנו אותך
לתרמיל, רצתי החוצה וקפצתי על אופניי. פחדתי שבשער
יעצרו אותי ויגלו את הסחורה שיש לי בתרמיל, אבל השוטר
הגרמני שהיה שם קיבל כנראה שוחד ממדריץ.”
לייב מספר בהמשך הסיפור לזהבה איך הביא אותה אל בית
החרושת היכן שהוריה חיכו לה. הרופא אמר להורים שלא יוכל
להציל אותה אך היא הקיאה את כל הכדורים וחזרה לעצמה.
זהבה שואלת את לייב:
“’אינני מבינה איך זה הייתי כזאת תינוקת שמחה ועירנית
כשהייתי מוסתרת כל היום בארגז פחמים על המרפסת?’ ‘הם
כנראה טיפלו בך היטב הגוטרים. את יודעת שבסוף הגרמנים
חיסלו אותו ואת כל משפחתו? ככה זה היה אצלם, הם היו
משתמשים במישהו עד שמיצו אותו ואז חיסלו אותו’.”
זהבה כותבת שהיא חוזרת לאמה לשאול ולוודא את פרטי
הסיפור ששמעה מלייב, ואמה אומרת לה: “גוטר לא היה
מלשין, הוא היה ראש הקהילה היהודית ובתור שכזה
השתמשו בו הגרמנים כאיש הקשר שלהם. נכון שנתן
רשימות שמיות לטרנספורטים אבל גם עשה כל מה
שביכולתו כדי לעכב אותם, להרוויח זמן בתקוה שבינתיים
המלחמה תגמר”, ועוד הוסיפה: “השוטר הגרמני שעמד
בשער, שמו היה בוסקו, הוא לא קיבל שום שוחד! הוא בחר
לעזור ליהודים ושילם על כך בחייו. הגרמנים תלו אותו.
הסיפור של לייב מתחיל להתרחק מן המציאות, הוא נהיה
סיפור אפל, בלי נקודת אור וזה מדאיג אותי”, אומרת אמה.
“שאלתי על הרופא הננס שנואש מחיי. אמא נאנחה עמוקות
- ‘שום רופא לא נואש מחייך!! אבא חיכה ללייב בכניסה לבית
החרושת, חטף ממנו את התרמיל ולייב התעלף ולא ראה ולא
שמע דבר. לקחנו אותך מיד למרתף והשכבנו אותך בתוך
ארגז ריק. הרופא בדק ואמר שהדופק והנשימה תקינים ושכל
מה שאת צריכה זה לישון עד שתפוג השפעת הכדורים’.
שאלתי את אמא על ארגז הפחמים של הגוטרים, והיא אמרה
‘הם ריפדו אותו בשמיכות, מלאו אותו בצעצועים והפכו אותו
לפינת משחקים. היה לך טוב אצלם, לא היה חסר לך דבר’”.
אני מהרהרת בכל מה שמקופל בסיפור החיים העוצמתי
הזה. הטרגיות שבלידה לתוך תנאים בלתי אפשריים לצמיחה,
גדילה והתהוות נאותים. התושייה והנחישות האינסופיים
שגילו הוריה במפגש עם מציאות בלתי אפשרית זו. אני
מהרהרת בכך שעל אף המעברים התכופים והחדים שאותם
חוותה זהבה החל מלידתה, לא הייתה הישמטות או קטיעה
של נוכחויות זולתעצמי. מפעים היה להיווכח שהרצף של
החיבור האנושי שבו הייתה מוחזקת התקיים באופן מתמשך,
רצוף וזורם, על ידי דמויות שונות, מעין הרחבות של הדמות
האמהית שאפשרו התקיימות שלמה בתוך מציאות שבורה.
אני מהרהרת גם בסיפורי האנושיות והגבורה, הטרגיים אף
הם, ששזורים בסיפור. משפחת גוטר האמיצה והחייל האמיץ
בשער ששילמו בחייהם. וגם בלייב הגיבור, שבשעת מעשה
היה כה מבוהל, ורק לימים יכול היה להכיר בגודלו ובגודל
מעשה ההצלה שלו. מהרהרת בכך שבתוך הבלתי אנושי הם
בחרו לחיות מתוך נאמנות וחיבור עמוק אל העצמי הגרעיני
.)2007/1970 ,
שלהם, מקור האומץ שלהם (קוהוט
יותר מכול הרהרתי באופן שבו האם “מתקנת” את סיפורו של
לייב הספוג בחרדה, פסימיות ופטליזם, והופכת את הסיפור
עבור ילדתה לסיפור שבו הדמויות מתגלות במלוא אנושיותן.
במקום בו הרוע שולט, יש גם טוב אשר מגולם במעשיהם
של יחידים ומשפחות, שבנוכחותם כזולתיעצמי נתנו חיים
ומשמעות לחיים.
מתוך שהיא קולטת את החרדה של בתה, מעבירה האם
מסר: בתוך התנאים הבלתי אפשריים, ארגז הפחמים כארגז
קונקרטי וכמטפורה, היה מרופד ומלא בצעצועים ו”לא
היה חסר דבר”. האם מפיחה חיים בארגז הפחמים, הופכת
אותו לארגז חי ונושם, מרופד, מגן, נותן חיים ושומר עליה
כילדה חיונית שמחה ומשחקת. בבחירה לראות את הארגז
העבודה של הפסיכולוג עם המחנכים בבית
הספר, בקבוצה ובקונסולטציה פרטנית,
נועדה לסייע למחנך לראות את תפקידו
כזולתעצמי עבור תלמידיו, לא רק עבור
הילד הבעייתי