32 / 68
2016
אוגוסט
32
ביניהן. באחת הפגישות אני מתפתה להסביר לאם את
נקודת המבט של הבת ומוצאת את עצמי מציעה שאולי
הבת מחכה לה, זקוקה לתשומת לבה דווקא כשמגיעה
לאחר הפרידה הארוכה ביניהן. האם זזה בחוסר נוחות
בכיסא. אני בודקת עם האם מה הציפייה של הבת
מעוררת בה. נעמה מתכווצת, אינה מרבה במילים, אך
מהנהנת בהסכמה. בסיום הפגישה היא מוסיפה בחיוך כי
החליטה השבוע לנסות להקדיש לבתה כמה רגעים לאחר
יום העבודה.
הפגישה מסתיימת ואני נותרת חסרת שקט, מרגישה
שאולי מהזדהות עם הבת והתסכול מהתהליך התקוע לא
הייתי קשובה לצרכים של נעמה ממני.
לפגישה הבאה נעמה לא מגיעה. היא מבקשת בטלפון
להפסיק את הטיפול. היא אינה מרגישה שמבינים אותה
ושאוכל לסייע לה. אני מרגישה את הקושי הרב של נעמה
בהורות ואת בקשתה ממני להיות לה עוגן מותאם יותר.
המאמץ הרב להיות שם עבורה ותחושת האכזבה מהשבר
בטיפול, גורמים לי להרגיש מטפלת לא מספיק טובה. אני
מוצאת את עצמי מהרהרת אז במסע ההורות הפרטי שלי,
במצבים של חוסר אונים, של תסכול ואי ידיעה, שבהם אני
מגייסת בדמיוני את מבטה הגאה של אמי ומילותיה אלי:
“את אמא נפלאה” בכדי לשוב ולהאמין בכך שאני אמא
טובה.
אני שבה לנעמה ואומרת לה: “נשארת גם פה לבד ולא
מצאת מקום למנוחה”. המילים נוגעות בנעמה, והיא
מבקשת לספר את השתלשלות האירועים מול בתה
בשבוע האחרון. אני מחליטה לתת לכך זמן בשיחה,
וכשנעמה נושמת בהקלה, אני מציעה שנמשיך בפגישה.
אני מבינה כי נעמה מוצפת מהמאבק המתמשך בהורות
וכי בשל החשש להיוותר לבד היא משחזרת פעם אחר
פעם עזיבה של טיפול ברגע שבו היא חשה שנשמטה.
דברי אליה בצד השיחה הספונטנית בטלפון, מאפשרים
לנעמה להגיע לפגישה נוספת.
בפגישה היא מספרת על השבוע הקשה עם הבת. אני
מחברת בין רגעים שבהם נוצרת תקשורת טובה עם הבת
לבין רגעים שבהם זה מתקלקל ומייאש. אני מדמיינת
אותה בודדה במפגש מול הבת ושואלת אותה אם היא
יכולה להעלות בדמיונה מה יכול לתמוך בה כאשר
ההתפרצות מתלקחת ביניהן. נעמה שוקעת בכיסא,
מספרת על פנטזיה לדמות אב מושלמת, כול-יכולה,
שתחזיק אותה חזק ותאפשר לה לשקוע בתוכה. אני
אומרת: “בכל פעם שאת חוזרת מהעבודה את מצפה
לפגוש ילדה עצמאית שיכולה לתת לך מרחב למנוחה,
ואת מתאכזבת מהמפגש עם הצרכים התלותיים שלה.
בכל מפגש את מגלה עד כמה היא זקוקה לך ושאין
שם משהו שיכול להחזיק אותך”. אני מתייחסת לחוויה
הסובייקטיבית של נעמה, לטרגיות של הצעקות והקללות
החוזרות ביניהן ולבהלה שהיא עלולה לעורר בשתיהן.
הנשימה של נעמה נהיית אטית יותר, היא דומעת, אני
מתרגשת יחד עמה ומתאפשרת התחלה של מפגש עם
הכאב, האכזבה והתסכול בהורות.
לסיכום, במפגש עם שני ההורים התגלה מופע של חוסר
הפנמה של זולתעצמי המונח כמזיגה מרגיעה אשר
באמצעותו הם יכלו למצוא את החיוניות, האמביציה
והשלווה הנחוצים בכדי לספק את צורכי העצמי של
ילדיהם. התיאור המוצג במקרה הוא הדגמה למקרים
רבים אחרים. הרצון שלי כמטפלת להביא לשינוי ביחסים
בין נעמה ויובל לילדיהם, הביאו אותי לפרש את הדינמיקה
עם ילדיהם באופן שלא הצליח לפגוש את המציאות
הפנימית שלהם. דווקא החזקה רגשית אמפתית אפשרה
לנעמה ויובל הפנמה של חלקים כאלו בתוכם, כך שבסופו
של דבר הם יכלו לשמש מרחב הרגעה, הכלה, אהבה
ונחמה לילדיהם.
בדרך כלל הפנייה לטיפול היא
בעקבות גורם חיצוני. ניסיון להביא
את ההורה לדבר על קושי מביא
לזעם ולפגיעה נרקיסיסטית נוספת.
[...] הצורך של ההורה מהמטפל הוא
בהתמזגות ארכאית. קרי, שהמטפל
יהיה כול-יכול ויבין אותו בלי שייאלץ
לומר את הדברים במילים