30 / 68
2016
אוגוסט
30
מספק להורה חוויה של החזקה
והמשכיות, רציפות ותקווה, מעבר
למעשה ספציפי בהורות.
בתהליך העברת צורכי מראה
והאדרה, ההורה זקוק שמטפל חזק
ומועצם יבין את החוויה שלו וישקף
אותה בחזרה. השיקוף של המטפל
נותן מענה לצרכים גרנדיוזיים של ה-
ומבליט את הטוב הפוטנציאלי
self
של ההורה. המטפל מקשיב לחוויה
של ההורה ומנסה להבין אותה
במונחים של המשמעות שלה
עבורו. הוא מזהה ומקבל בפתיחות
את מערך צורכי העצמי של ההורה,
מתפעל מההורות הממשית כפי
שהיא באה לידי ביטוי כיום ומהיכולת שעשויה להתפתח
בעתיד מתוך הפוטנציאל הגלום בהורה.
המטפל אינו יכול ואינו צריך להיות מכוון באופן מלא לצרכיו
של ההורה. באופן טבעי הוא מתסכל את ההורה משום
שהוא אינו נמצא עמו בביתו ברגעים המורכבים מול
ילדו. הכשלים החוזרים בטיפול מאפשרים, לאט ובאופן
גובר, התמרה של ההעברות הנרקיסיסטיות לתחושת
עצמי ואחר מציאותית יותר, אך עדיין חיונית ואיתנה.
ברגעים שבהם ההורה חש שהוא נשמט על יד המטפל,
המטפל מחפש טעויות שאולי טעה בהן, מכיר בהן (לרוב
בעזרת ההורה) ומודה בהן. בהמשך, המטפל מקשר בין
הצורך שעלה לבין חוויה של היעדר זולתעצמי בילדותו של
ההורה ובראשית ההורות. המטפל מספק להורה הסבר על
ההתנהגות והתחושות שעולות ביחסים הטיפוליים עמו
וביחסיו של ההורה עם ילדו, בתוך ההקשר של מנגנוניו
הדינמיים ועברו. כאשר ההסבר ניתן מתוך חוויה של חוסר
שיפוטיות, הוא מאפשר תהליך של איחוי אזורי עצמי
שעברו פרגמנטציה בעבר ומגע עם אזורים של עצמי שלא
;1984/2005 ,
; קוהוט
1995 ,
נחוו עד כה (מיטשל ובלאק
). התכווננות אמפתית
2010 ,
קוגן
של המטפל תורמת לתחושת עצמי
איתנה, עמידה ומגובשת יותר של
ההורה, כזו שיכולה לשאת אכזבות
ולמצוא עונג בהתנסויות שונות
עם ילדו. התכווננותו האמפתית
של המטפל מספקת גם תשתית
להפנמה של זולתעצמי אשר ניתן
להתמזג עמו ולהשתמש בו כתמיכה
להיות ההורה זולתעצמי לילדיו.
מתוך הקליניקה
ההדגמה הקלינית הבאה נועדה
להמחיש כיצד אני משתמשת
בטכניקה המוצעת בקליניקה. יובל ונעמה* מגיעים יחדיו
לטיפול הורי לאחר שנדרשו לכך מיועצת בית הספר.
בפנייתה סיפרה האם על קשיים העולים מול שני ילדיה,
הגדולה בתארבע עשרה והקטן בן שבע. הבן נמצא בטיפול
בתנועה עקב קשיים בוויסות והתנהגות מתנגדת ומרדנית
בבית הספר. הבת מתוארת כילדה סוערת, שמעורבת
במצבים של סיכון. בקשר עם האם היא תלותית ופסיבית.
בשיחת היכרות עם ההורים, האם, בשנות הארבעים
לחייה, מעידה על עצמה כי היא “אמא לא טובה”,
“פשוט אין לי את זה”. היא מבקשת שלא אנסה ללמד
אותה כיצד לנהוג כאם. כבר ניסו בעבר, והיא עזבה את
הטיפול. רוב היום היא נמצאת בבית עם הילדים, מנקה,
מבשלת, מלבישה אותם במיטב הבגדים ומסיעה לחוגים.
כל אינטראקציה עמם מאלצת אותה להתגייס כמו לקרב.
את היום היא מסיימת מותשת וחסרת כוחות. היא אינה
יודעת מה היא רוצה מהטיפול. מסבירה שצריך לקבל את
התפקוד שלה ככה. הייתה רוצה שהסביבה תאהב אותה
למרות מגרעותיה כאם. חווה את העולם כביקורתי כלפיה
ואת עצמה כחסרת כישורים.
האב שותק במשך רוב הפגישה. בפנייתי אליו מספר
שחש מותש. רוב הזמן נמצא בעבודה, בבית קשה לו
משום שלא מצליח לצפות כיצד דברים יתפתחו. משתדל
“להרגיע את הרוחות”, “לעשות סדר בבלגן”.
בהמשך שאלתי אותם על הילדותשלהם. האם אינה זוכרת
דבר, היא מפטירה ברגזנות שהייתה לה “ילדות רגילה”,
“נורמלית”. שהתה הרבה שעות לבד בבית כשההורים
עבדו, הסתדרה בכוחות עצמה. האב מספר על תחושת
בדידות, חוויה של חוסר מוגנות ופחד בילדות. אין זיכרון
של אינטראקציה עם האם או האב או חוויה של קשר.
נוכחות טיפולית אמפתית ותחושה של
ההורה שהוא מוחזק באמצעות אחר
מואדר שרואה את יכולותיו ההוריות
ומתפעל ממנו, יכולות לגייס אותו
להמשך עבודה והתפתחות
*כל הפרטים האישים של המטופלים המוצגים במאמר שונו בכדי לשמור על חוקי האתיקה והאנונימיות של המטופלים.