36 / 68
2016
אוגוסט
36
ובכך מעצים מאוד את ליאור ומקבל אותו כפי שהוא,
בככותו.
יפית, כשמה כן היא. יפה מבפנים ומבחוץ, הצעירה
במשפחתה, אחיותיה גדולות ממנה במספר שנים.
לדבריה, מעולם לא נדרשה למאמץ משמעותי, ונראה
שלא ראו אותה, וגם היא - כמו האחרים - לא הכירה
בפוטנציאלים הטמונים בה.
35-
נולד להם ליאור טרם הזמן, בשבוע ה
24
בהיותם בני
להריון. בהיותו בן שמונה חודשים הבחינה יפית שליאור
ממצמץ בעוצמה כאשר נמצא בשמש. אבחון גילה שיש
לו קטרקט מולד. למעשה, מרגע לידתו לא קיבלה העין
כל גירוי, והוא ראה את העולם כחצי עיוור, הרואה רק
בעין אחת. העין התנוונה. בגיל עשרה חודשים עבר
ניתוח ראשון להסרת הקטרקט, אך הוא חזר, והיה צורך
לנתח שוב ולהשתיל עדשה חדשה. כל זאת, תוך שיפית
בעיצומו של הריון שני. בפתיחות היא מתארת את הקושי
והמורכבות בגידול ילד שדורש משוקעות כה רבה.
בשבוע השלושים להריונה השני, נולדה הודיה. ליאור היה
לאחר ניתוח שני, וההורים היו עסוקים בבתם שבפגייה.
שלום ויפית התקשו להכיל את כל הנטל. תוך הקשר
הטוב שיצרה יפית עם רופאת הפגייה, היא שיתפה אותה
במחשבה שמשהו לא בסדר עם ליאור, כמבקשת ממנה
להרגיעה. אבל הרופאה הפנתה אותה לאבחון מקיף,
שבעקבותיו הגיעה האבחנה של אוטיזם. יפית הרגישה
שעולמה חרב עליה. אם שלום רואה את ליאור כילד עם
בעיות מינוריות, הרי שיפית מזהה את הקשיים הרבים.
ובכל זאת, שניהם פועלים יחד ללא לאות כדי לאפשר
לליאור את הטיפולים וחוויית החיים הנכונה לו.
) מדבר על פונקציית הראי של האם,
1995/1971(
ויניקוט
כאשר שואל: “מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפניה של
האם?” ועונה: “בדרך כלל התינוק רואה את עצמו. במילים
אחרות, האם מסתכלת בתינוק, ומראה פניה קשור למה
שהיא רואה שם”. הוא ממשיך ומתאר את חוויית התינוק
כך: “כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים”. בחיבור
בין ליאור - שראייתו המולדת פגומה וחסרה, מעורפלת
מקטרקט - ובין הוריו - אשר לנוכח קשיי החיים והחסכים
שחוו הם עצמם התקשו במשוקעותם בו באופן העמוק
של ראייתם את צרכיו והפוטנציאלים שלו - נחוו כאב נפשי,
הסתגרות ונתק. שם, אולי, עצרה תחושת התקיימותו
.)2016 ,
; תמיר-אורון
2009/1956 ,
כעצמי (ויניקוט
עבודת ההדרכה עם שלום ויפית מחברת לעצב, אבל
מאפשרת התחברות מחודשת בין יפית לבין ליאור,
בין יפית לבין שלום, וגם מאפשרת התחברות לאמונה
ולאופטימיות. המשפחה עברה לדירה סמוכה לגן. יפית
רואה את צמיחתו של ליאור, קוראת לו “נסיך שלי”,
ומתחילה לראות גם את עצמה. היא מתחילה לעבוד
בתחום הטיפולי, ולנוכח ההתפעלות שזוכה לה בזכות
יצירתיותה מתחילה להתהוות בה מחשבה על כיווני
התפתחות מבטיחים גם עבורה. היא אומרת, “ידעתי למה
קראתי להודיה בשמה זה... רציתי את אלוהים בתוכה.
אבל למה קראתי לליאור כך?” ובפליאה גדולה מגלה
שהוא האור שיוליך גם אותה אל מקומות חדשים. משהו
בה ידע שחייה יותמרו איתו ובאמצעותו.
צמיחה עם ליאור
האנליזה נמשכת. ליאור מסוגל להימצא יותר זמן בחדר,
ואם מבקש לצאת, אנחנו חוזרים לחדר ללא חוויית
מאבק. בחדר, בפינה שבה יש מזרן קטן וכריות, יצרנו
“פינת הרהור”. הפינה נוצרה כאשר ליאור שכב על המזרן,
תשוש אחרי בכי וכאב, מתגעגע לאמו הנמצאת מעבר
לרחוב. ישבנו קרובים, כמו הוא בתוכי. הוא בכה, ואני
דיברתי, בשקט, מהרהרת בקול רם על הקושי לשאת
געגוע, על כך שהוא יודע שהם קרובים כי מרגיש בלב, גם
אם לא רואה אותה ממש. הוא נרגע בהדרגה. אמרתי לו
שיחד נוכל להרהר בכל מיני נושאים, ושאני מזמינה אותו
לישיבה שקטה יחד (בשונה ממודוס של משחק או של
תנועה). לעתים אני מזמינה אותו להרהור, לעתים הוא
מתיישב שם מיוזמתו, ולעתים - כשאני מציעה להרהר
יחד - הוא אומר, “לא רוצה, תלכי את להרהר”, ואנחנו
מהרהרים ומאפשרים חשיבה שקטה וצלולה בכל מקום
שבו אנו נמצאים (בטיולינו, למשל).
בראשיתה של פגישת יום ד’ (לאחר מרווח ארוך בין