31 / 68
פסיכואקטואליה
31
בפגישות הראשונות, בעקבות דברים שנאמרים, אני
אומרת להם שאני רואה כמה הם משתדלים וכמה קשה
כשבמפגש עם הילדים בכל פעם מחדש חווים שבר וחוסר
סיפוק. האם מהנהנת ומוסיפה: “לא ניתן להבין איך אני
מרגישה, אי אפשר לומר את זה, אל תבקשי ממני, כבר
הייתי בטיפולים בעבר ולא לשם כך הגעתי עכשיו”.
אמרתי כי “אי אפשר לומר את החוויה הזו, זה רק בתוכך,
בלי שאף אחד מרגיש אותה ביחד איתך. ובחוץ ישנן הרבה
ציפיות, גם כאן את מרגישה אולי שאת צריכה לעמוד
בציפיות ולא לשם כך את מגיעה”.
נעמה אומרת בתגובה: “אני לא יכולה להרפות ולהיעזר,
אני צריכה לדאוג לעצמי לבד”.
יובל מגיב לכך בהתרגשות, נדרך בגופו, הוא מבקש למצוא
דרך אל אשתו. הוא מרגיש שהיא הולכת לו לאיבוד, שכבר
לא מדברים זה עם זה ואומר: “אני רוצה שיהיה לנו זמן
לשוחח, שנוכל להחליט דברים ביחד”.
נעמה פונה אליו בכעס: “אתה לא נמצא, אתה רק עסוק
בענייניך, הרצון לשותפות הוא שקר”.
חילופי הדברים ביניהם ממשיכים, ובהדרגה אני מרגישה
כיצד הם “מוציאים אותי החוצה”. אני נותרת כצופה,
נמצאת ולא נמצאת. גם כשאני אומרת דבר מה, הוא לא
נשמע בחדר. אני חושבת על הצורך בנראות, על הבדידות
ועל הקושי בניסיונות ההחייאה של ההורות והזוגיות.
משניהם עולה משאלה לתמיכה רבה יותר וחוויה של
אומללות בהורות. בולט היעדרו של זולתעצמי מופנם
שבכוחו לאפשר להם לחוש הורים טובים ומואדרים ולהיות
פנויים בכדי לשמש מצע להתפתחות של ילדם. בטיפול
בהם אני בוחרת להתמקם עבורם כזולתעצמי במטרה
להביא לאינטגרציה בין חוויות בעבר לבין חוויות בהורות,
ובין חוויה של עצמם כהורים בעלי יכולת לבין תחושה של
חוסר אונים בהורות. בכדי להמחיש את אופן העבודה,
אציג שתי אפיזודות שבהן כשל אמפתי בטיפול הביא
לבסוף להתקדמות משמעותית בהתפתחות ההורות.
“אל תשאירו אותי לבד”
בפגישות מאוחרות האב מספר שבילדותו, כשהוריו לא
היו בנמצא, הוא נהג לברוח מהבית ולא לשוב עד רדת
החשכה בכל פעם שחש מאוים מאחיו. כיום, כשבנו צועק
ומתפרץ, הוא חש שמאבד שליטה בגופו. במצבים הללו
הוא נוהג לעזוב את הילד בבית לבד, לצאת לרחוב לשאוף
אוויר ולטייל לבדו. הילדים נשארים בבית ללא השגחה,
ללא הגנה מפני ההתפרקות שלהם. אני נבהלת, מזדהה
עם הבדידות של הילדים ומתגייסת לשמור עליהם.
אני מתייחסת לנזקקות של הבן ולצורך שלו בהורה
שיהיה חזק ולא מתפרק אל מול הכעס שבו. יובל מגיב
בהסתגרות, הוא אינו מדבר עד לסיום הפגישה. אני מבינה
שחש שנשמט, שנותר לבד ולא מוגן כאן במפגש. אני
שואלת אותו על כך. יובל זז בחוסר נוחות בכיסא, משפיל
את מבטו.
אני אומרת, על סמך היכרותי את מאמציו בפגישות: “זה
מצב שקשה ביותר להישאר בו שפוי, מי כמוני יודעת כמה
אתה מנסה, בוודאי אתה מרגיש נורא לבד שם וכאוב אל
מול ההתפרצויות הבלתי נשלטות של הבן. ברחת למצוא
מקום בטוח שבו אתה חש שליטה ושקט”. בהמשך אני
מזכירה לו שבילדותו, בזמן היותו קטן ולא מוגן, היה נוהג
באותו אופן במצבים שחש מותקף, ומוסיפה כי גם כאן
בפגישה ההסתגרות בתוך עצמו הייתה לו למפלט כאשר
לא הייתי קשובה אליו.
בדברי אליו אני מכירה בניסיונותיו לא להשתגע, לנסות
לארגן לעצמו את החוויה ולשמור על עצמו מפני
התפרקות. האב המתקשה לתת דרור לרגשותיו יכול
באמצעות ההתערבות הטיפולית להיפגש עם הכאב
ועם רבדים נוספים של החוויה שלא היו נגישים לו עד
אז. בעקבות ההתערבות הזו השתנה אופי הפגישה, האב
הזדקף בכיסא, נראה דרוך ומבוהל והביע חוסר אונים מול
ילדו. מכאן ואילך, יכולנו להתחיל להתבונן גם בצורך של
הילד מהאב לזולתעצמי מואדר, רואה, תומך ומנחם.
“זעקה לנראות”
הטיפול נמשך, ואחת התמות החוזרות בו היא התייחסות
של האם למריבות חוזרות בינה לבין בתה. בשעה שהאם
מגיעה מהעבודה הן צועקות, מקללות ומגדפות זו את
זו ללא אפשרות להתנחם ולהירגע. הבת רוצה שהאם
תכין לה אוכל או תעשה עבורה דבר מה אחר, ואילו האם
מצפה שהבת תיתן לה כמה רגעים של שקט, להירגע
ולנוח כאשר היא שבה הביתה מהיום הקשה.
אני חשה את הכעס וחוסר האונים בסיטואציה חסרת
השליטה המתרחשת פעם אחר פעם במפגש היומיומי
הפער בין פירוששל “תסריטים
נרקיסיסטיים” לבין זיהוי צרכים
נרקיסיסטייםשל ההורה מסמל את אחד
האתגרים המרכזיים בטיפול הורי: מציאת
האופן שבו ניתן לסייע להורה להיות
מודע להשפעתו על ילדו מבלי להתעלם
מהצרכים הארכאייםשל ההורה עצמו