פסיכואקטואליה

פסיכואקטואליה

נתקל בדחייה ונותר כעוס ובודד במערכה. הימנעות של

ההורה להשתתף בפגישות מספרת לרוב על משאבים

נמוכים וקושי בהתגייסות רגשית לתהליך הדורש

התבוננות בקשיים וקבלה של שינויים. במאמר זה אציע

כי החשש מההתגייסות לתהליך הטיפולי הוא תוצאה של

הפגיעות הנרקיסיסטית שמועצמת מעצם ההזדקקות

לתמיכה.

) מספקת

1999/2005(

גישתם של מנזנו, פלצ’יו וזילקה

תובנה על תהליכי העברה והעברה נגדית במפגש הטיפולי

ומציעה משנה סדורה לאבחון ולהתערבות במצבים שונים

בקליניקה של ההתייעצות הטיפולית עם הורים. אציג את

עיקר עמדתם ואת התרומה של פסיכולוגיית העצמי

במקרים שבהם פירוש וחשיפה של הלא מודע יפגשו

בהלה ופגיעות עמוקה. במצב זה, כפי שיוצג בהמשך,

הכרה אמפתית בקשיים ובפגיעות שיש במלאכת ההורות,

תאפשר למטפל לחבור להורה ולהביא לשינוי בחוויה

הנפשית ולפניות למפגש עם תכנים השלכתיים בהורות.

“תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות -

הקליניקה של ההתייעצות הטיפולית”

) בספרם “תסריטים

1999/2005(

מנזנו, פלצ’יו וזילקה

נרקיסיסטים של ההורות - הקליניקה של ההתייעצות

הטיפולית” מבקשים להתמקד באופן שבו ההורים חווים

את היחסים עם ילדם ובהשפעות של היחסים הללו על

תפקודם הנפשי. תרומתם לקליניקה של הטיפול ההורי

רבה. עיקר טענתם היא כי בכל יחסי הורה-ילד מתקיימים

בד בבד יחסי אהבה נרקיסיסטיים, שבהם הילד מהווה

ייצוג של ההורה, ויחסים אובייקטליים, שבהם הילד נאהב

כישות נפרדת מההורה. במקרים פתולוגיים היחסים

הנרקיסיסטיים בין ההורה לילד הם ששולטים, ואילו

במצבים פחות קונפליקטואליים, היחס הנרקיסיסטי

- הקיים תמיד - הופך בהדרגה ליחס אובייקטלי, שבו

ההורים מקבלים ואוהבים את הילד באופן מובהק כישות

נפרדת. בהתייחסותם לנרקיסיזם הם מתבססים על

Kerenberg,

) וקרנברג (

Klein, 1975

ההגדרה של קליין (

) לנרקיסיזם השניוני, שמשמעו: “קיום של ייצוג

1984

על ידי פנטזיות

self

אובייקטלי של האחר ההופך להיות ה-

ההזדהות ההפנמתית וההשלכתית, אשר עלולות למחוק

בצורה מוחלטת או חלקית את הגבולות בין העצמי לבין

,1999/2005 ,

האובייקט” (מנזנו, פלצ’יו אספסה וזילקה

.)21 ’

עמ

מטרתם בפרקטיקה הטיפולית היא להביא לחשיפת

התסריטים הנרקיסיסטיים באמצעות זיהוי הקונפליקט

המרכזי ביחסים בין ההורה לילד וניסוח פירוש בהתאם.

לפי גישתם, חשיפת התסריטים מתאפשרת דרך

התבוננות של המטפל בדינמיקה בין ההורה לילדו ודרך

תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול. אופן התיאור

של ההורה את הילד והיחסים עמו, ואופי הדינמיקה

של ההורה ביחס למטפל, מלמדים על הפנטזיות הלא

מודעות של ההורה, הזהות להשלכות שההורה מטיל

על ילדו או שהן קשורות אליהן קשר ישיר. הם מדגישים

כי: “במרבית המקרים הדימוי ההורי (האובייקט הפנימי)

שהאם השליכה על הילד זהה לדימוי שהיא משליכה על

המטפל, ולכן היא תכונן עמו יחסים אמוציונליים חיוביים,

שליליים או אמביוולנטיים - בעלי טבע זהה” (מנזנו, פלצ’יו

). הם מוסיפים כי ניתן

33 ’

, עמ

1999/2005 ,

אספסה וזילקה

ללמוד על הדינמיקה ביחסים בין ההורה לילד גם מתוך

התחושות שעולות במטפל באינטראקציה עם ההורה

בתהליך ההעברה הנגדית. כאן חשוב לציין את אזהרתם

את המטפלים מפני תגובה שכיחה של דחייה ונטישה,

המקבילה לייצוג המושלך על-ידי ההורה: “תגובה אשר

מובילה להפסקתו החפוזה של הטיפול” (מנזנו, פלצ’יו

.)34 ’

, עמ

1999/2005 ,

אספסה וזילקה

לאחר הזיהוי של אופי ההשלכות, בפרשנות להורה

הם נמנעים מהתמקדות ב”כאן ועכשיו” (אלו לגישתם

יביאו לטיפולים ארוכי טווח) ומתמקדים בפירוש של

ההעברה של ההורה לילד כביטוי לדפוס חוזר של יחסיו

עם אובייקטים פרימיטיביים, חרדות וקונפליקטים.

המטפל המפרש משמש גם מכל להשלכות של ההורה

), כך שהחומרים הנפשיים מוחזרים להורה

Bion, 1965

(

בצורה שונה וההורה מפנים חלקים שהושלכו על המטפל

באופן קל לעיכול, וגם את החלק בחיי הנפש של המטפל

שמסוגל לגלות הבנה. לדבריהם, העלאת הקונפליקט

למודעות מאפשרת להורה לסקור מחדש בינו לבין עצמו

את הפרובלמטיקה הנרקיסיסטית שלו ולהתאבל על

האובייקטים השייכים לעברו.

מתוך הדברים הללו עולה כי מנזנו, פלצ’יו אספסה וזילקה

מניחים את הנכונות והפניות של התגייסות ההורה לטיפול,

ללמידה רגשית ולעיכול של תהליכים רגשיים שעד כה לא

היו במודע. בצד זאת, ניסיון בעבודה עם הורים מלמד כי

במקרים של פגיעה נרקיסיסטית וצרכים לא מסופקים

בהורות, העלאת הקונפליקט למודעות עלולה להביא

הימנעותשל ההורה להשתתף בפגישות

מספרת לרוב על משאבים נמוכים וקושי

בהתגייסות רגשית לתהליך הדורש

התבוננות בקשיים וקבלה של שינויים