פסיכואקטואליה

פסיכואקטואליה

מספרים על חסך בעברו של המטופל, כאשר העצמי לא

היה מוחזק בידי אחר שסיפק מענה מתאים. במצבים

הללו, עמדה אמפתית “קרובת חוויה” של המטפל

מאפשרת הפנמה מתמירה של זולתעצמי המספק צורכי

נראות והרגעה.

הקליניקה של הטיפול ההורי

בראי פסיכולוגיית העצמי

התבוננות בטיפול הורי דרך הפרספקטיבה של

פסיכולוגיית העצמי מעבירה את הדיון מזיהוי ופירוש של

“תסריטים נרקיסיסטיים” לזיהוי של “צרכים נרקיסיסטיים”

של ההורה. האחרון אינו פוסל את הראשון אך מאפשר

מרחב שונה, ואולי נוסף, לכינונה של ההורות. למעשה,

הפער בין פירוש של “תסריטים נרקיסיסטיים” לבין זיהוי

צרכים נרקיסיסטיים של ההורה מסמל את אחד האתגרים

המרכזיים בטיפול הורי: מציאת האופן שבו ניתן לסייע

להורה להיות מודע להשפעתו על ילדו מבלי להתעלם

מהצרכים הארכאיים של ההורה עצמו. טיפול הורי בראי

פסיכולוגיית העצמי מספק מענה לכך, בייחוד בעבודה

עם הורים עם עצמי שמועד למצבי התפרקות, חולשה

או דיסהרמוניה כתוצאה של כשל בתהליכי העצמי-

זולתעצמי בחיים המוקדמים.

פגיעה נרקיסיסטית בחוויית ההורות יכולה להופיע

באופנים שונים: הורים שמגיעים עם תחושה של פגימות,

כישלון, או חוסר יכולת ליהנות מההישגיים שלהם

כהורים או מהיחסים עם ילדיהם; הורים שמתארים

קושי בהפגנת ביטויי אהבה; היעדר מובחנות בחוויה של

ההורים מול ילדיהם או הורים שתופסים את הילד כמספק

צורך שלהם. במצבים הללו, פגם בילד מביא לפגיעה

נרקיסיסטית ומציף בחרדה אשר מובילה פעמים רבות

להתנהגות דרשנית כלפיו ולשימוש בהגנות ראשוניות כגון

פיצוי (למשל כאשר ההורה שולח את הילד ל”כל החוגים”,

מלביש אותו בבגדים “הכי יפים”), הרחקה והשלכה (“זה

לא קשור אלי”, “הכול התחיל בכניסה לבית הספר”),

הכחשה (“זה יעבור כשהוא יצא עם בנות”, “בבית הכול

בסדר”).

בבחינת הילדות של ההורה, תתואר ילדות ללא זולתעצמי

המספק צרכים ראשוניים של אהבה, תשומת לב, הרגעה,

נראות או האדרה. ההורים לעתים לא זוכרים חוויות

מילדותם או שהם מספרים על הפנמה של “הורות

מקולקלת” או נעדרת. חסרי הפנמה של הורות טובה

שמופנמת בהם ומזינה אותם, הם חשים עצמם מרוקנים

מיכולות הוריות כלפי ילדם. לעתים, פגיעה טראומטית

בעצמי התרחשה בשנית בכניסה להורות, למשל, כאשר

האם חשה שלא חוותה תמיכה, קבלה או התפעלות של

הסביבה בתהליך הפיכתה לאם. ללא אחר שיאמר לה

שהיא “אם טובה”, היא חסרה תחושה של נראות ושייכות

לאחר אשר תחת כנפיו ניתן להירגע ולהיות עבור תינוקה.

בפנייה לטיפול, סיבת ההגעה לרוב אינה ספציפית.

ההורה אינו מתלונן על קושי, על בעיה או על משהו

שהיה רוצה בעבור עצמו. בדרך כלל הפנייה לטיפול היא

בעקבות גורם חיצוני. ניסיון להביא את ההורה לדבר על

קושי מביא לזעם ולפגיעה נרקיסיסטית נוספת. בהעברה

שכיחה תחושה של סבל, חוסר אונים וחוסר סיפוק. ככל

שהפגיעה הנרקיסיסטית רבה יותר, כך הצורך של ההורה

מהמטפל הוא בהתמזגות ארכאית. קרי, שהמטפל יהיה

כול-יכול ויבין אותו בלי שייאלץ לומר את הדברים במילים.

בשלב ראשוני בטיפול המטפל עשוי לחוש לא משמעותי

כאשר הפרשנויות שלו נדחות פעם אחר פעם על ידי

ההורה. ניסיונות של המטפל להצביע על החסרים או

להציע גישה אחרת או נקודת מבט שונה, עלולים להגביר

את החרדה ולהביא את ההורה לדחייה שלו (למשל,

שכיחות אמירות כמו “את לא תצליחי לטפל בנו”, “כבר

היינו אצל כל המטפלים הטובים”, “אף אחד לא שרד

אותנו”, “את לא מבינה, פסיכולוגים לא עוזרים לי”). על

פי פסיכולוגיית העצמי, בשלב זה על המטפל לזכור כי

הוא הכרחי כסוג של הקשר מטפח שבתוכו ההורה יכול

להתחיל לחוש נראה יותר, אמיתי יותר ואיתן יותר מבפנים.

על המטפל (כמו ההורה) להרגיש שהוא מטפל טוב

ומואדר ובכך גם ההורה חש שיש מי שנושא אותו ומלווה

אותו בתהליך ההורות.

בתהליך האמפתיה המטפל הקוהוטיאני מנסה להבין

את צרכיו של ההורה ואת אופי החוויה שלו בהורות

ובאינטראקציה עם ילדו גם אם אינו מסכים עם דרכו.

המטפל המהווה זולתעצמי להורות המתהווה מניח

כמובן מאליו את רצונו של ההורה להיות הורה טוב. לשם

כך המטפל נדרש “לאמן” את שרירי נפשו עד שיצליח

“להיכנס” לעורו של ההורה ולספק התייחסות כוללת לכל

חלקיו: תחושות, רגשות, פנטזיות ומאוויים. בכך המטפל

בכל יחסי הורה-ילד מתקיימים בד בבד יחסי

אהבה נרקיסיסטיים, שבהם הילד מהווה

ייצוג של ההורה, ויחסים אובייקטליים,

שבהם הילד נאהב כישות נפרדת מההורה.

במקרים פתולוגיים היחסים הנרקיסיסטיים

בין ההורה לילד הםששולטים