34 / 68
2016
אוגוסט
34
הדרך מן המידבר אל המדבר -
התהוותו של הנסיך הקטן
חנה גרינברג
במאמר זה אני מבקשת לתאר תהליך של טיפול
פסיכואנליטי בגישת פסיכולוגיית העצמי לילד בגן
תקשורת. הילד מאובחן כמצוי על הרצף האוטיסטי.
הכרתי אותו בהיותו בן ארבע, עת נכנס לגן תקשורת, שבו
כל הילדים מאובחנים כמצויים על הרצף האוטיסטי.
ליאור, כיום בן חמש וחצי, הוא בנם הבכור של שלום ויפית,
ולו אחות הצעירה ממנו בשנה ושלושה חודשים. הוא
מרכיב משקפיים בי-פוקליים, המנכיחים בעיה בראייה.
למרות הבעייתיות הניכרת במבטו, שבה את לבי מיד. ילד
חמוד מאוד ומטופח.
שנינו היינו חדשים... הוא - נכנס לגן שבו רוב הילדים ליוו
זה את זה מזה שנתיים, ואני - חדשה בגן, הגעתי מתוך
יוזמתה של הפסיכואנליטיקאית האחראית על הגנים,
לנסות ולאפשר לילדים על הספקטרום האוטיסטי לקבל
טיפול פסיכואנליטי. גם לי הייתה חוויה אוטיסטית...
נכנסתי למקום לא מוכר, סביבי זרות, לא מכירה את
הילדים, את הצוות, את חדר הטיפול, שאינו שלי.
התחלנו באנליזה של שלוש פעמים בשבוע, בחדר
הטיפולים במבנה שבו שוכן הגן. בשלב זה, עדיין לא הכרתי
את הוריו של ליאור, אשר קיבלו הדרכת הורים ממטפלת
ותיקה בגן, שתיווכה להם את הכניסה אל המסגרת
בכללותה. ידעתי שהם מצויים בכאב גדול, ובתהייה האם
בנם אכן נמצא במקום הנכון לו.
התרשמות ראשונית והיכרות
ליאור בוכה הרבה, מבוהל, ולא רוצה לרדת איתי לחדר
הטיפול. כשמסכים ומתרצה, נשאר זמן קצר מאוד בחדר,
ורוצה לברוח ממנו. אני מרגישה כי בגן קל לו יותר, שם יכול
לחקות את משחקם של האחרים. בחדר - באין אחרים
לחיקוי - פוגש את ליאור ללא עצמי, אין ליאור, לא יודע
כיצד לפעול. הוא מנסה לחלץ את עצמו מהחוויה הקשה,
מבקש לצאת מהחדר, לחזור לגן, או משליך בתזזיתיות
מתוך הארון את סלסלות הצעצועים, כמו מחפש
להתמלא, כמו שממלא את החדר בחפצים, עובר מדבר
לדבר, מתפרק מתוך תסכול אל תנועה מתמדת. וכן,
כאשר קשה לו - מתנתק לתוך עצמו, אני כמו לא קיימת
שם בחדר.
לעתים, כשאני מבינה שהחרדה בחדר רבה, והוא מבקש
לצאת, אני נותנת לו יד, ואנחנו יוצאים להסתובב יחד -
בתוך הבניין, בסביבה שבחוץ. בהדרגה הוא מכיר אותי ואני
אותו, וכך ניתן מדי פעם גם להישאר יחד בחדר.
באחד הימים, תוך שמרגיש אבוד במרחבי החדר, לוקח
ליאור טוש ומצייר על הקיר ועל הרצפה. אני אומרת,
מפרשת לו, שהוא מנסה להתוות דרך, ומציעה, שבמקום
לצייר על הרצפה, נפתח את הקופסא שלו ונצייר
בתוכה (קופסת מגפיים גדולה שהבאתי עבורו). פרשתי
את הקופסא למשטח דו-ממדי, והוא ביקש, כמו קרא
מתוך “הנסיך הקטן”: “ציירי לי כביש”, וגם חנייה, מעלית,
רמזור... ביקש ממני ליצור לו מרחב, שבו אפשר לנוח,
לעצור, להיות מוגן, ולצאת לדרך אל העצמי.
מפגישה לפגישה הקופסא נפתחה, נפרשה ונסגרה.
נוספו לה טקסטורות של פלסטלינה, היא נשטפה במים...
מכוניות נסעו, וסיפורים סופרו, בעיקר שלי, והוא מקשיב.
ה”בפנים” החל להתמלא.
מערכת העיכול של הנפש
באחת הפגישות, ביקש לקחת איתו ביסקוויטים מהגן.
תוך אכילה, נעמד מול המראה, הוציא לשון עמוסת
ביסקוויט, והחזיר לפה. התבוננו בתהליך, והצעתי, שאולי
הוא בודק מה קורה לאוכל, לאן הוא מגיע. הסברתי לו
שכך אנחנו מתהווים ונהיים וגדלים: בגוף, ובנפש. האוכל
נכנס לגוף, אל ה”בפנים”, הגוף משתמש במה שצריך כדי
לגדול ולהתחזק, ומה שלא נדרש - יוצא החוצה. כך נבנה
לאט לאט גם העצמי. ליאור מבקש לצאת לשירותים,
ואני מלווה אותו לעשיית צרכיו, מנגבת, מטפלת בגופו.
[email protected]חנה גרינברג היא פסיכולוגית קלינית-מדריכה, פסיכואנליטיקאית, מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.