38 / 68
2016
אוגוסט
38
ל: מה יהיה ההגה?
אנחנו מחברים לעגלה כרית עגולה, ואני אומרת:
ח: מאוד חשוב שאפשר יהיה לאחוז בהגה, ולכוון את
האופנוע לאן שתרצה.
ל: תחברי לי גם ארגז כזה, ששמים בו דברים של
האופנוע.
ח: הרבה חיבורים חשובים אנחנו עושים פה.
הוא מסתכל לחפש מה ישמש כארגז, מוצא את
קופסת הפלסטלינה, ואנחנו מחברים גם אותה לאופנוע
המתהווה.
ל: וקסדה?
אנחנו מחפשים בארון, מוצאים סלסלה שמתאימה, והוא
שם אותה על הראש. הוא נרגש.
ל: רגע, ואיפה החור למלא דלק? ותשימי פה את התחנת
דלקים. מראה לי להיכן להדביק את ציור תחנת הדלק,
ואני מציירת עיגול שחור על העגלה כפתח מכל התדלוק.
אני חושבת על חור שחור, וגם על נכונותו הרבה להתמלא,
לספוג, לקבל לתוכו כדי לגדול.
ח: אתה נהיה אופנוע ממש מדהים! חזק, יפה, בטוח, עם
דלק מצוין!
ל: טוב, אני נוסע. ביי! א....לא עשית לי דיבורית לטלפון!
ח: אתה כל כך צודק! איך שכחתי כזה דבר! כשתהיה
בנסיעה, אנחנו צריכים שיהיה לנו כל הזמן קשר! גם
כשתהיה במרחק, נהיה קרובים.
אני קושרת גם את הטלפון לאופנוע, ואומרת:
ח: דרך צלחה! אני כאן, חושבת עליך כל הזמן!
ל: ביי!
יוצא לנסיעה... אןןןן... מסתובב בחדר, נוסע, ונעצר ליד
המראה. מוציא את הטלפון ומתקשר.
ח: הלו? ליאור?
ל: כן!
ח: מה שלומך? איפה אתה?
ל: בעולם.
ח: וואו! ספר לי על העולם...
ל: אני צריך לסגור. ביי.
התרשמתי מהתשובה וביקשתי בקשה לא מידתית. “ספר
לי על העולם”, זו כנראה בקשה גדולה מדי.
הוא מגיע שוב אל “תחנת הדלק” שלידה אני מחכה, ואני
מקבלת את פניו:
ח: היי, ליאור, חזרת מהעולם! אני כל כך שמחה!
הוא מחייך, ניגש לארון, ומוציא את החיילים ואת המכוניות.
אני אומרת שזמן הפגישה מסתיים ואנחנו צריכים לחזור
לגן, הוא לא רוצה. הוא שופך את סלסלת החיילים, לוקח
דמות גדולה ומכה בה על החיילים.
ל: ספיידרמן הרע... הוא הורג את כל החיילים.
ח: כן, זה קשה שצריך להיפרד עכשיו ולהיפגש שוב רק
ביום ראשון.
הוא נשכב על המזרן, ואני מארגנת את החדר לקראת
החזרה לגן. הוא צריך את המנוחה השקטה לפני שחוזר
לשגרת הגן.
פגישה זו היא מעין תמצית של כל המעשה הפסיכואנליטי
עם ליאור: המשמעות של המפגש האנליטי שמהותו
אקזיסטנציאלית, מצב של התהוות העצמי בתוך מטריצה
אמפתית עם זולתעצמי* הרואה את צרכיו, צורכי נראות,
, וצורכי אידאליזציה של מזיגה עם נוכחות
Mirroring
מאמירה. היו בפגישה רגעי חיבור רכים ונקביים הבחירה
בכרית העגולה כהגה שאפשרו את היצירתיות המשותפת
של שנינו בשדה ההתרחשות המשחקית, וגם - רגעי
איתות עבורי - מתי אני מתרחקת, לא מדויקת אליו,
באומרו: “אני צריך לסגור”. כך הוא ממשיך ומדריך אותי
כיצד עלי להמשיך ולטפל בו.
): “כל אחר אשר נוכחותו כלפי נחווית על ידי כמחוללת את העצמי שלי ומכוננת/בונה אותו - הוא הזולתעצמי
2002(
*יחסי זולתעצמי, בהגדרתו של קולקה
שלי... עליו להיות בו זמנית הוא עצמו, נבדל ממני בעליל, אך באופן כאילו מסתורי ודרך תהליכים אוסמוטיים של משוקעותו המתמסרת בי עליו להיות אני.
מעין אני חיצוני לי אשר בלעדיו אני אינני, ורק דרך תהליכי מזיגה עימו אני נהייה, ואני אני”.