פסיכואקטואליה

פסיכואקטואליה

אני נרגשת כשמבינה שהוא מתחיל לחוות את צרכיו יחד

איתי. הגופניים, הרגשיים. מערכת העיכול הנפשית פועלת

כאשר יש שם זולתעצמי אמפתי שנותן יד, נמצא, קשוב

ומאפשר.

העמידה מול המראה הופכת להיות חלק בשיח בינינו. הוא

עומד מול המראה, ומבקש להיות סופרמן (או ספיידרמן,

או בטמן... גיבור-על כלשהו).

אני לידו, מציירת על המראה

סביבו את הקונטור של גופו,

מציירת על המראה את

מאפייני הדמות ו”הופכת”

אותו לגיבור-על. הוא מרגיש

שהוא מתחזק, גיבור, ואני

משמשת לו הן כמראה בוראת

ומתפעלת, והן כדמות לאידאליזציה, שכן אני נתפסת

כחזקה, יודעת, כול-יכולה. במזיגה איתי - הוא מתהווה

.)2002 ,

; קולקה

2005/1984 ,

ונהיה (קוהוט

ביום חורף אביבי, עת שוטטנו בחוץ, נתקלנו בחילזון גדול.

ליאור חלף על פניו, לא רואה, לא מסוגל עדיין לראות,

ואני הפניתי את תשומת לבו אליו. ראינו כיצד הוא הולך

לאיטו, משאיר אחריו שובל, וכיצד התכנס לתוך קונכייתו

כאשר - אולי - חשש מאיתנו. ליאור הציע שנביא אותו לגן,

ואני הסברתי שמקומו בסביבתו הטבעית, ושנוכל לבקר

אותו שוב בהמשך. עם חזרתנו לחדר, ביקש שאצייר לו

את החילזון, ולשאלתי - “איך נקרא לו”? ענה - “ליאור”.

“השבלול ליאור” המשיך ללוות אותנו. בפגישות הבאות

עסקנו בחיפוש ובמציאה של ליאור, גם השבלול

הקונקרטי, ובעיקר - ליאור שהוא, המתכנס לתוך קונכייתו

כאשר חרד, עצוב, קשה לו בעולם, אבל מוכן לצאת ולהכיר

את העולם, ואף משאיר אחריו שובל של משמעות כאשר

חווה את העולם כבטוח, כשאני איתו.

כעת השהייה בחדר כבר מתאפשרת הרבה יותר, ונוספים

לנו משחקים, שבהם ליאור מבטא את הזדהותו הרבה עם

אביו. הוא משתמש במכונית הגדולה עם הסולם, אנחנו

בונים מוסכים שבהם בדרך כלל אני המתקנת. ליאור

מבקש להסתובב בחדר (ובבניין בכלל) עם “ארגז כלים”

לתיקונים. לשמחתי, אנשי הצוות בבניין בן שלוש הקומות

משתפים פעולה, וכשרואים אותנו משוטטים הם קוראים

לו, מבקשים ש”יתקן” דברים, מודים לו, והוא נפתח אל

העולם, ועסוק בתיקון: תיקון מבפנים, תיקון בעולם שבו

אנו חיים. הוא כמו יודע שמשהו בתוכו נולד לא לגמרי

תקין, לכן הוא נמצא בגן מסוג אחר, לא כמו כולם.

מצבו המשתפר מאפשר לו להתחיל להשתלב בגן רגיל

למספר שעות (מלווה בסייעת מהגן), והחוויה מעצימה

ומגדלת.

חוויה של געגועים לאמא מתחילה לתפוס מקום

בחדר. הוא מרחיב את המשחקים שלנו הכוללים כעת

גם את “החנות של סבא נטי” (ארון הצעצועים) וגם את

בית הבובות. המשחק כולל בעיקר הבאת דברים אל

תוך הבית מהחנות, בניית

מעלית שעולה ויורדת אל

תוך הבית, בניית מטבח

ובישול ארוחות, משחק שבו

“אני הולך לעבודה... תכיני לי

ארוחה... אל תצאי מהבית!!!”

אני מרגישה שהוא מתחיל

להתחבר אל החוויה הרכה,

האמהית, באמצעות הקשר שלנו. הוא מביא אותי אל

תוכו, ביתו הפנימי ההולך ונהיה. כמו כל המשחקים עד

כה, גם המשחק הזה נושא אופי חזרתי. אבל אני מאמינה

בתהליך הממיר של ההפנמה, והסבלנות חיונית ונדרשת.

אני מבינה כך גם את הצורך שלו לתנועתיות, כאשר “יוצא

לעבודה” הוא יוצא מהחדר, מסתובב בלובי עם “כלי

הרכב” שלו וחוזר. כך הוא מווסת את הצורך לתנועה

במרחב גדול, לכניסה לחדר ואל המרחב הפנימי. בכל

שיבה אל החדר אני מקבלת את פניו בשמחה, והוא

מחייך, כמו זקוק למבט השמח לקראתו, וחווה שוב ושוב

going on being

את קביעות האובייקט, רציפות ההוויה,

.)2003 ,

; גרין

1995/1971 ,

(ויניקוט

מקומם של ההורים

לאחר כמה חודשים של אנליזה, מצטרפים ההורים

לתהליך. הם באים להדרכת הורים אחת לשבועיים, ואני

מכירה את ליאור גם דרך עיניהם.

שני הוריו של ליאור צעירים. בפתיחות ובכנות מספרים על

עצמם:

שלום, מרגיש עצמו “כמו ליאור”. מאז שזוכר את עצמו,

התקשה לשבת במקום אחד, לא למד, היה זקוק לתנועה

מתמדת ופעילות פיזית. כיום עצמאי, מגדיר עצמו

פרפקציוניסט. מסור לעבודה, מוכן להיקרא לסיוע חירום

גם בלילות, מבין את הצורך של אנשים לעזרה דחופה

ולישועה. מאמין בליאור, אוהב אותו מאוד, מתקשה

להכיר בקשייו. אני תוהה אם מדובר כאן במנגנון הגנה,

הכחשה מסיבית, או שאהבתו ואמונתו בליאור היא סוג

של אחדותיות, בבחינת “שנינו מאותו החומר קורצנו...”,

כמו כל המשחקים עד כה, גם המשחק

הזה נושא אופי חזרתי. אבל אני מאמינה

בתהליך הממיר של ההפנמה, והסבלנות

חיונית ונדרשת