40 / 68
אפריל 5102
- 40 -
החברה הישראלית מקבלת את חברי הקהילה הלהט”בית, אין
להקל ראש בפצע שנפער בנפשם של הורים עם יציאת ילדם
מהארון.
בספרה “פחד, אהבה” ראיינה הפסיכולוגית חן מייק הורים של
הומוסקסואלים ולסביות בנוגע לתהליך שעברו בעקבות יציאת
ילדיהם מהארון. “רציתי לנסוע לכלבו שלום ולקפוץ”, במילים
אלה, מתארת שולה (כל השמות בספר זה בדויים) את הרגשתה
בעת שגילתה כי בנה יובל הומוסקסואל; “ניסיתי לדמיין מאיפה
אקפוץ כך שלא אשבור רק רגל או יד, אלא בטוח אמות... רציתי
למות. למות” (מייק, 9002, עמ’ 96). שני הורים נוספים מתארים את
התקופה שלאחר יציאת בנם מהארון באופן חשוף ומרגש. שרית
מספרת: “שבוע שלם לא הפסקתי לבכות, זה היה סבל נוראי”
(שם, עמ’ 24), ואילו רמי מספר: “בתקופה שאחרי היציאה של גיא
מהארון הסתובבתי בתחושה שנפלו עלי השמיים” (שם, עמ’ 15).
עדויותיהם של שלושת ההורים הללו חושפות בפנינו את קצה
החוויה המטלטלת שעוברים הורים בעת גילוי הנטייה המינית
הלהט”בית של בנם או בתם. שילה (7002, עמ’ 59) מציין כי הקשר
עם ההורים והחשש מפני תגובתם הם הנושאים המרכזיים
המעסיקים נוער הומו-לסבי המגיע לקבוצות תמיכה וסיוע, וכי
מחקרים הצביעו על כך שבין %91-%34 מבני הנוער שסיפרו
להוריהם על נטייתם המינית חשופים להתעללות מילולית ופיזית
מקרב בני משפחתם.
כפי שנוכחתי לדעת, באין כתובת מוכרת ונגישה אחרת,
מתדפקים הורים לבני נוער שזה עתה יצאו מהארון על דלתות
בתי הספר, בחפשם אחר תשובות, הקלה ומזור לפצעיהם
בתהליך התמודדותם עם המציאות החדשה. בהינתן כי שיעור
הניסיונות האובדניים בקרב בני נוער להט”בי גבוה פי 3-4 יחסית
לנוער שאינו נמנה עם מגזר זה (רובינשטיין, 1102), הרי שהיעדר
הידע והכלים של הצוותים החינוכיים לסיוע ראשוני להורים אלו
יכול להיות לעתים עניין של חיים ומוות.
בעוד ש”הכרה במציאות” היא זיהוי או הבנה
של עובדה, “קבלה” מכילה בתוכה גם מרכיב
רגשי. אפשר להכיר במציאות מבלי לקבל,
אך בלתי אפשרי לקבל מבלי להכיר במציאות
למרבה הצער, המחקר בתחום זה נמצא עדיין בחיתוליו, ואינו מציע
מודל עבודה ברור. כמעט כל הספרות העוסקת בתהליך התגובה
של הורים לנטייתם המינית של ילדיהם, משווה את התהליך
שעוברים ההורים לתהליך המוכר של עיבוד אבל (שילה, 7002,
Anderson,
עמ’ 89), כפי הנראה, בעקבות מאמרו של אנדרסון (
) אשר בנה מודל של תגובות הורים הכולל תהליך בן שלבים
1987
אחדים, הדומה מאוד לשלבים שאותם עובר אדם אבל.
יחד עם זאת, כותב שילה, “לצערנו, אין עדיין מחקרים אמפיריים
שיאששו ויתקפו את מודל האבל... הן מהסיפורים האישיים
שעולים בספרות המחקרית והן בקרב תיאורטיקנים בתחום, אנו
לומדים כי הקשר בין ההורים לילדים מורכב הרבה יותר מעיבוד
אבל הדומה לזה שחווים כאשר אדם נפטר” (שם, עמ’ 201).
במאמר זה אני מבקש לבחון את הרלוונטיות של מודל עיבוד
האבל לתהליך ההתמודדות של הורים עם נטייתם המינית של
ילדיהם, ובמקביל להצביע על הרלוונטיות ועל היתרונות הרבים
שביישום מודל רמות המודעות ההורית אשר הוצע במאמרה
הקלאסי של אסתר כהן (כהן, 6991) לתהליך זה. כפי שאציג
בהמשך, שני המודלים משלימים זה את זה, וההיכרות עם שניהם,
מאפשרים לנו הבנה והמשגה של התהליך שאותו עובר ההורה
כאשר ילדו יוצא מהארון, לצד מודל עבודה קונקרטי.
מתודולוגיה
שני המודלים, מודל עיבוד האבל ומודל רמות המודעות ההורית,
נבחנו באמצעות סיפורי מקרה וראיונות אישיים עם הורים של
חברי הקהילה הלהט”בית, כפי שפורסמו בשני ספרים: “אמא, יש
לי משהו לספר לך: הורים וילדיהם על היציאה מהארון” מאת לוז
ואבני ו”פחד, אהבה. הומוסקסואלים, לסביות והוריהם מספרים
על גילוי הנטייה המינית ותהליך ההתמודדות עמה” של מייק.
הספר הראשון, “אמא, יש לי משהו לספר לך: הורים וילדיהם על
היציאה מהארון” (לוז ואבני, 0002), משלב בין סיפורי הורים וילדים
שאספה דבורה לוז, מראשוני החברים בעמותת תהל”ה (תמיכה
להורים של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג’נדרים וביסקסואלים)
לבין פרק עיוני על מהות הנטייה החד מינית שכתבה שרה אבני.
הספר השני, “פחד, אהבה. הומוסקסואלים, לסביות והוריהם
מספרים על גילוי הנטייה המינית ותהליך ההתמודדות עמה”
(מייק, 9002), מכיל שמונה ראיונות עם הורים ושמונה ראיונות
עם הומוסקסואלים ולסביות המתארים את סיפור ההתמודדות
האישית שלהם.