פסיכואקטואליה - אפריל 2015

38 / 68

אפריל 5102
- 38 -
מקורות
1 1 . אלוש לברון, מ’ (5102.3.81). שבט זגורי ניצח. הארץ.
). המצב האנושי. אדום - הקיבוץ המאוחד. 2 2 . ארנדט, ח’ (8591, 3102
). המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה, אנתולוגיה. מוסד ביאליק. 3 3 . סמבורסקי, ש’ (7891
Freud, S. (1932). S.E. XXII, lecture xxxv, The Question of a Weltanschauung,170-171, 4.
Freud, S. (1913-1914). S.E. xiii, Totem and Taboo & The claims of Psycho-Analysis to Scientific Interest. 5.
Lacan, J. (1971). Le Séminaire, livre Xviii, D’un discours qui ne serait pas du semblant, 117, Seuil. 6.
Lacan, J. (1975-76, 2005). Le Séminaire, livre xxiii, Le sinthome, 105, Seuil. 7.
מציאות שאינה נתונה במלואה מראש כבר. נוכל לומר שעבור נילס
בוהר, בשונה מהייזנברג, אי-המושלמות היא “הדבר כשלעצמו”. אי-
המושלמות הזו היא שקוראת להמצאתו של אלוהים כמו גם לזו
של הסובייקט. אינני יודע אם הדבר זכור לכולכם אך ודאי חלקכם
זוכר את המעקב העולמי אחר גורל החלקיק האלוהי בשדה
היגס, הבוזון, שגם זכה לכינויו כחלקיק האלוהי. אמרנו באותה עת
שעבור הפיזיקאים החלקיק הזה תפס את מקומו של האובייקט
, האובייקט סיבת ההפרעה, סיבת המעבר מכלום למשהו, סיבת a
הפרעת הסימטריה של הוואקום, שכן החלקיק הזה הוא שמעניק
מסה לכל חלקיק אחר. ואובייקט הסיבה הזה קיומו הנו רק בסטייתו.
האובייקט סיבת האיווי הוא האופן שלנו לומר על מה שבהיותו
סוטה בנו מקבל את קיומו, זהו המבט מן הצד שנתבע מאיתנו
כדי להצליח לראות את הכתם חסר הפשר בתמונת השגרירים
על ארבעת מושגי xiשל הולביין שאליו מתייחס לאקאן בסמינר ה-
היסוד בפסיכואנליזה. זה באמצעות האובייקט הזה של הסטייה
שהממשי והמציאות יקבלו קיום. לעיוות הזה אנו יכולים להעניק
) - ביטוי שהוא בבחינת semblant את הכינוי “מראית-עין ממשית” (
אוקסימורון, אך שמסגיר עבורנו דבר מה ממה שלאקאן יאמר לנו
שמוכתר על ידי ז’”א xxiiiעל הממשי הזה בפרק השביעי בסמינר ה-
” - “על אודות D’une Fallace Témoignant du Reelמילר בכותרת: “
.)Lacan, 1975-76, p. 105מופרכות אשר מעידה על הממשי” (
ובכן ההכנסה של הממד הזה של המופרכות כדבר שמעיד על
הממשי שקולה לאמירה שהדיסקורס שלנו יוכל להגיע לממשי רק
). הכותרת הזו semblantככל שהוא תלוי בפונקציה של מראית עין (
שמעניק מילר נשענת על משפט של לאקאן: “[...] מה שמעיד על
הממשי זוהי מופרכות שכן דברתי על מה שנראה” (שם, עמ’ 311).
אם נסכים להישען על המטפורה המדעית נוכל לכל הפחות לומר,
שהממשי הוא כמו אותו אנטגוניזם בין התנע לבין המקום, אותו
עיוות שמחולל את ההופעה של המציאות. כך הממשי זהה במידת
מה עם הכוח של העיוות. ללא העיוות גם לא נגיע לשום ממשי. זה
מה שלמעשה פרויד הניח עבורנו תחת המונח של דחף המוות, אותו
נוכל לחשוב ככוח העיוות. אבל חשבו גם על האופנים שבהם לוכד
פרויד את הלא מודע. הרי מעשה הכשל, פליטות הפה, פליטות
הקולמוס, הקונטמינציות, הקונדנסציות וההתקות, הם שמות לצורות
ההופעה של העיוות. אף החלום עצמו, כאתר של שבירה של השפה
הנורמטיבית, של ההיגיון הרגיל, של האקראיות, של השבר, אינו כי
אם הופעה לילית של העיוות. אך עלינו לשים לב לכך שמה שמאפיין
את כל ההופעות הללו של העיוות או השבר היא עובדת היעלמותה
של השלילה: וזהו למעשה עקרון הקומפלמנטריות על פי בוהר.
זהו למעשה מרחב שנבנה מתוך אנטגוניזם ממשי, ניגודים שאי
אפשר לפשר ביניהם ואשר יחד עם כך מתקיימים יחדיו - ובמובן
זה החברה הישראלית היא חברה ממשית. כלומר, אין מדובר במצב
של או-או כי אם במצב של הן-הן שלא מפסיקים להתעקש לקרוא
אותו כאו-או, ובדיוק בזה קיומו כממשי. זהו אולי המובן היחיד שניתן
להעניק למושג הפשרה של פרויד, פשרה בין ניגודים שאי אפשר
לפשר ביניהם ואשר מתקיימים יחדיו ללא שלילה.
הממשי זהה במידת מה עם הכוח של העיוות.
ללא העיוות גם לא נגיע לשום ממשי. זה מה
שלמעשה פרויד הניח עבורנו תחת המונח של
דחף המוות, אותו נוכל לחשוב ככוח העיוות.
[...] הרי מעשה הכשל, פליטות הפה, פליטות
הקולמוס, הקונטמינציות, הקונדנסציות
וההתקות, הם שמות לצורות ההופעה של העיוות
ראוי עתה לחזור לשורה קצרה מתוך דבריו של פרויד שהובאו
בתחילת הדברים: “[...] את ההתאמה הזו עם העולם הממשי
החיצוני אנו מכנים ‘אמת’”. קשה שלא להבחין בקריאה שנייה
בנימת ההסתייגות שמובלעת במשפט הזה. כלומר, לצד שיר ההלל
למפעל המדעי, פרויד ידע כבר את מה שלאקאן העניק לו את
השם “ממשי”. הקשר עם אותה מציאות שמחוצה לנו ושאינה תלויה
בנו נותרת תמיד לא כולה נתונה לנו, ואנו נתקלים בה בפועל רק
ככל שאנו נתקלים בה, מכאן אולי גם המוסכמה הזו בקרב בני
האדם שקשה לעמוד מול האמת.