36 / 68
אפריל 5102
- 36 -
לכם, כל העם נתקל בממשי הזה ולא יודע על כך דבר. בדיוק
כפי שפרויד מהרהר בערוב ימיו ביחס לפסיכה שמתפשטת
במרחב ואינה יודעת על כך. הרי לנו החמצה מדהימה בסדר גודל
של אנליזה המונית של היתקלות בממשי הזה במעמדו כמוחמץ
וככזה מחולל את הופעתה של המציאות. הנה טעות, שמתעקשים
לראותה כטעות טכנולוגית סטטיסטית שאיננה כי אם אותו עיוות
שהגיח לתוך החיים הציבוריים על גבי המכשיר המדעי בדיוק כמו
החלקיק הקוונטי שמקבל את קיומו רק בסטייתו.
זהו ההימור, בסופו של דבר, הניסיון ללכוד
את הזמן שלפני זמן האמת. הייתי אומר אף
את “הזמן הממשי”, הזמן הזה שעל קו החוף
שלו נופלים חלל בזה אחר זה כל המדענים
והמהמרים מכל הזמנים ומכל התחומים
סר ארתור אדינגטון האסטרופיזיקאי (2881-4491), בהתייחסו
לתפיסת העולם האסטרופיזית המודרנית שהחלה עם קריאת
התיגר של גליליאו על מידת ההתאמה של החושים ככלי לגילוי
המציאות, תפיסה שהותירה יקום שמה שידוע על תכונותיו הוא אופן
ההשפעה שלהן על מכשירי המדידה שהאדם בונה, אומר בהקשר
זה: “הראשון [היקום] דומה לאחרון [מכשיר המדידה] כמו שמספר
הטלפון דומה למנוי” (בתוך: ארנדט, 3102, עמ’ 792). כלומר, כפי
שאומרת חנה ארנדט: “במקום תכונות אובייקטיביות אנו מוצאים
מכשירים, ובמקום הטבע או היקום כפי שניסח זאת הייזנברג
האדם פוגש רק את עצמו” (שם).
הייזנברג מנסח את דבריו במונחים היכולים למצוא חן בעיני
עובדי הפסיכה למיניהם, אלא שזה רק במבט ראשון. מבט ראשון
שנראה לכאורה יותר פרוידיאני מפרויד. “כאשר מנסים להיחלץ
ממצב העניינים של המדע המודרני על מנת לבחון את יסודותיו
[...] מתעורר הרושם, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של האדם על
פני האדמה האדם עומד רק מול עצמו” (שם, עמ’ 792). כלומר,
למושא התצפית אין קיום בלתי תלוי בסובייקט הצופה: “באמצעות
אמנות התצפית יוכרע איזה כיוון ייקבע למסלולו של הטבע ואיזה
כיוון יימחק באמצעות התצפית שלנו עצמנו” (שם, עמ’ 892). כביכול
היה עלינו לעלוץ על ההצעה הזו, שכן הנה לפנינו מדע שאינו נשען
על הדחייה של הסובייקט. אך לאט לנו. הנה עוד מהתייחסותו לעניין
זה במקום אחר:
“בוהר משתמש במושג הקומפלמנטאריות במספר מקומות
בפירושה של תורת הקוונטים. ידיעת מקומו של החלקיק משלימה
לידיעת מהירותו או התנע שלו. אם אנו יודעים את האחד בדיוק
מדוקדק אין אנו יכולים לדעת את השני בדיוק מדוקדק; ואף על פי
כן עלינו לדעת אתשניהם לשם קביעת התנהגותה של המערכת. [...]
בכללו של דבר, השניות שבשני התיאורים השונים של מציאות אחת
אינה גורמת עוד לקשיים, הואיל ואנו יודעים מן הניסוח המתמאטי
של התיאוריה, שאין מקום לסתירות. שניותן של שתי התמונות
המשלימות, של גלים וחלקיקים, משתקפת בבירור גם בגמישותה
של הסכימה המתמאטית. נוהגים לכתוב את הפורמליזם בדומה
למכאניקה של ניוטון, במשוואות תנועה בשביל הקואורדינאטות
והתנע של החלקיקים. אבל על ידי טרנספורמציה פשוטה אפשר
לכותבו בצורה הדומה למשוואה של גל-חומר רגיל בן שלושה
ממדים. לפיכך דרך זו של שימוש בתמונות שונות המשלימות זו
את זו, יש כנגדה אנאלוגיה בטרנספורמציות השונות של הסכימה
המתמטית. אין היא מביאה לידי כל קושי בפירושה של אסכולת
קופנהגן לתורת הקוונטים. אבל קושי אמיתי בהבנת הפירוש הזה
עולה, אם אדם שואל את השאלה המפורסמת: ומה יקרה באמת
באירוע האטומי [מה יקרה באמת ביום הבוחר]? נאמר קודם
שעריכתה של התצפית ותוצאותיה ניתנות לביטוי תמיד במונחיהם
של המושגים הקלאסיים. אבל מה שלמדים מתצפית היא פונקצית
הסתברות, ביטוי מתמטי המצרף טענות בנוגע לאפשרויות או
למגמות עם טענות בנוגע לידיעתנו את העובדות. לפיכך נבצר
מאתנו להפוך את התוצאה של תצפית לדבר שהוא אובייקטיבי
בתכלית; אין אנו יכולים לתאר מה יקרה בין תצפית זו ושלאחריה.
דבר זה נראה כמכניס צד סובייקטיבי בתוך התיאוריה, כאילו אנו
רוצים לומר: מה שיקרה תלוי בדרך ראייתנו אותו או בעובדת ראייתנו
אותו. קודם שאנו באים לדון בבעיה זו של הסובייקטיביזם יש לבאר
בברור על שום מה צפויה מבוכה גמורה לכל מי שיבוא לתאר מה
יקרה בין שתי תצפיות הבאות זו אחר זו [...] ובכן, באיזו מידה הגענו
בסופו של דבר לתיאור אובייקטיבי של העולם, במיוחד של העולם
האטומי? בפיזיקה הקלאסית פתח המדע באמונה - ושמא הנכון
לומר בדמיון שווא - שיש בידינו לתאר את העולם, או לפחות חלקים
מן העולם, בלא כל ייחוס לעצמנו. בעצם אפשרי הדבר במידה רבה.
אנו יודעים שהעיר לונדון קיימת בין אם אנו רואים אותה בין אם לאו.
ניתן לומר, שהפיזיקה הקלאסית היא אידיאליזציה כגון זו, שבה
אנו יכולים לדבר על חלקים של העולם בלא כל ייחוס לעצמנו.
הצלחתה הביאה לידי האידיאל הכללי של תיאור אובייקטיבי של
העולם. האובייקטיביות נעשתה סימן ראשון לערכה של כל תוצאה
מדעית. כלום פירושה של אסכולת קופנהגן לתורת הקוונטים
צילום: דני כפרי