35 / 68
פסיכואקטואליה
- 35 -
סיגלית לנדאו, שאת פסל השיש שחצבה באבן הניחה בבית המלון
“אלמא”, מרכז אמנויות בזיכרון יעקב ששופץ על ידי אישה שנפשה
יוצאת משום מה אל האמנות, גברת לילי אלשטיין. הכתבת נטלה
על עצמה לחשוף, ויהי מה, בכל מחיר, במעין דחף שלא ניתן לריסון,
בחסות מדעני הסוציולוגיה, את ההתענגות החבויה בתוך מה
בן ימינו “יחסי הון-שלטון” את
password
שכינו מרואייניה ברוח ה-
“יחסי הון-אמן”. הנה סוף-סוף האמת החבויה מאחורי כל מעשה,
מפעל, פרויקט, אקט של הסובייקט, ובכלל זה גם מאחורי האקט
של האמן כאשר בשמה של העובדה הזו שהאמן נזקק לתמיכתו
של בעל ההון הוא נתפס כמרוקן את האקט שלו מכל ערך אחר.
אם נפנה לציטוט של לאקאן נוכל לתהות שמא אין לפסיכואנליזה
חלק במהלך הריקון הזה. ניתן בהחלט להניח שאלה זו לפתחה של
הפסיכואנליזה. היא לא תיתפס לבהלה בשל כך ומובטח לנו שיהיו
לה דברים מעניינים לומר על כך.
במפלת הניבוי הסטטיסטי הזה עסקה
התקשורת ביום שאחרי, אף יותר מאשר
בתוצאות עצמן, המכונות “תוצאות אמת”
נחזור לעניין הבחירות. ביום שאחרי, כולם הכו על חטא ודיברו
על הטעות, וכמובן לא שכחו לציין כי להבא יש להקפיד ולהיות
זהירים הרבה יותר. היה זה יומם של עסקני הסקרים, בוני המדגמים,
ומחשבי הקצים, הסטטיסטיקאים ומכוניהם שהתרבו כמו פטריות
אחרי הגשם - בארצנו יש להם תעסוקה, ובמיוחד ביום הבוחר.
הם דיברו על הטעות, על גודל הטעות, והגיעו למסקנה שהם טעו
בסך הכול ב-8 מנדטים ביחס ל-11 מפלגות, וידעו לחשב שמדובר
בסך הכול בטעות קטנה של 8.0 בהסתברות. כלומר, שלמעשה
“מבחינה סטטיסטית זו לא הייתה טעות, אך מבחינה פוליטית
זו הייתה קטסטרופה” - כך הכריז ואמר פרופסור פוקס, כלומר,
הקטסטרופה הייתה שהטעות נחתה דווקא ובעיקר על מה שקרה
ביחס לשתי המפלגות הגדולות. כלומר, מר מדגם המשיך בהסבריו,
על אף שחשב שהוא הולך למות, להיאחז במחשבה הסטטיסטית,
כדי לומר משהו שהנו לגמרי נכון - הטעות מבחינה סטטיסטית
לא הייתה טעות - אלא שהוא עצמו לא ידע עד כמה אין מדובר
בטעות, וזו טעותו. בדיוק כפי הייזנברג עם עקרון אי-הוודאות שלו
טעה אליבא דבוהר ביחס לקריאה הנכונה של “הטעות” שנתקלו
בה במכניקת הקוונטים. מכוני הסקרים הצעירים שעדיין נאבקים
על התבססותם לא יכלו להרשות לעצמם אמירה מעין זו, ושמענו
את כולם בזה אחר זה טוענים, כל אחד בנפרד, במעין התנצלות
דפנסיבית רפלקסיבית, שהם היו היחידים שניבאו תוצאה הרבה
יותר גבוהה לביבי משאר המכונים, אף שבסופו של יום אמנם גם
הם טעו, אך טעות קטנה יותר מזו של המכונים הגדולים יותר. מכיוון
שמדובר בבעלי מקצוע, הם הסיקו שעליהם לנקוט שיטות דגימה
משוכללות יותר כדי להצליח להבא ללכוד את האמת לאמיתה
בזמן, אשר קודם לזמן “האמת לאמיתה”. שהרי זהו ההימור, בסופו
של דבר, הניסיון ללכוד את הזמן שלפני זמן האמת. הייתי אומר אף
את “הזמן הממשי”, הזמן הזה שעל קו החוף שלו נופלים חלל בזה
אחר זה כל המדענים והמהמרים מכל הזמנים ומכל התחומים.
המעניין בכל הסיפור הזה כולו הוא העובדה הגלויה לעין כול ויחד
עם זאת שנעלמה מעין כול והיא שלא הייתה כל טעות. ולראיה,
כל המכונים שהיו מעורבים, כל אחד מטעמו של עיתון אחר, רשת
טלוויזיה אחרת, מפלגה אחרת, משרד פרסום אחר, כל המכונים
כולם הגיעו בפועל לאותה תוצאה בהבדלים קטנים לכאן או לכאן.
כל המכונים הפעילו את הידע הסטטיסטי שעומד לרשותם ולרשות
הסטטיסטיקה עצמה כדי להפעיל את המכשיר ולמדוד את מה
שהוא יודע למדוד.
כלומר, אין מדובר כאן בכשל טכנולוגי או במגבלה אפיסטמולוגית -
הפער שהתנפל על האזרחים המהמרים, מי כדי לשמוח כהרגלו ומי
כדי להיות מדוכאים כהרגלו, איננו מגבלה מעין זו, אי-המושלמות
של הניבויים איננה אי-מושלמות אפיסטמולוגית טכנולוגית, זוהי אי
מושלמות אונטולוגית. לו היה מדובר במגבלה אפיסטמולוגית, כי אז
אפשר היה לחשוב שניתן היה להביא בחשבון בצורה מדויקת יותר
את הטעות של כלי המדידה ולנטרל באופן זה את הטעות בניבוי
כדי להגיע אל תוצאת האמת. ואמנם אנו רואים שזו נטיית לבם
של אנשי הסטטיסטיקה והתקשורת שממשיכים להאמין שמדובר
בטעות, באי-מושלמות אפיסטמולוגית שניתן להתגבר עליה ולתקנה
בכלים של הטכנולוגיה הסטטיסטית, ומבטיחים שבפעם הבאה הם
ינטרלו את הטעות של כלי המדידה שלהם: יתבססו על מדגמים
גדולים יותר, יתייחסו אחרת לאלה שמסרבים לענות בטלפון שכן
לדעתם אנשי הימין פחות נענים למשאלים הטלפוניים מאשר אנשי
השמאל, יסגרו את קלפיות המדגם מאוחר יותר משום שאנשי הימין
האדישים למצב נוטים להצביע בשעות המאוחרות יותר, וכה הלאה
כיוצא באלה שיגיונות. כלומר, הסטטיסטיקאים, יחד עם הפונדקאי
שלהם שנותן להם את קיומם, התקשורת, ממשיכים לסרב להכיר
במה שבו נתקלו ואוחזים באמונתם ש”הדבר כשלעצמו”, “המציאות
האמיתית”, לא נלכדו משום טעות בטכניקת העבודה ובכיול מכשירי
המדידה.
בין ההתענגות על המספרים של הסטטיסטיקה
לבין הידע על הפרופיל הפוליטי של
המפלגות, קרי, רצון העם, נמצאת האות
של פתקי ההצבעה. זוהי הרדוקציה
האוניברסלית של כל מיני האיוויים האנושיים
האובייקט שמכשירי המדידה הסטטיסטיים היו אמורים ללכוד,
האובייקט השקול לאותו חלקיק קוונטי שמנסים ללכוד באמצעות
התנע שלו ומקומו, לא נלכד בשל שיקול דעת מוטעה. כלומר,
טעות אפיסטמולוגית. האובייקט הזה, קרי, העם שהולך לקלפי,
האזרח הבוחר, שנהג כאותו חלקיק קוונטי, חמק מהם בעורמתו,
שכן כנראה אי אפשר לסמוך על יושרו ויש לדעת כיצד לארוב לו
כדי ללכוד אותו ממש. הוא חמק מן האפשרות ללכוד אותו במדויק,
עד תום, את כל כולו, כפי שהממשי חומק מן המפגש והופך את
יחסינו עמו למפגש שלא יכול להיות כי אם תמיד מוחמץ. הרי